תאילנד

עבדים היינו, היינו. עתה בני חורין, וכבני חורין – יש לנו עבדים. מחזור העבדים בטבע. היום קוראים להם עובדים זרים, והם מתאילנד ומסרי לנקה ומהודו. גם הם, כאבותינו,

"יורדים" ארץ ישראלה כדי לשבור שבר, כדי לכלכל נפשם בימים שאין הפרנסה מצויה בשפע בארצותיהם. וגם הם, ממש כמונו, צפויים להיתקע כאן, לפרות ולרבות, ותכף יש להם כבר ילדים שמרגישים ישראלים לכל דבר ועדרי שמאלנים ששואלים למה שלא יגורו בינינו? מה הגזענות הזאת לנו?

עד עכשיו, כשהם עבדו בחקלאות באזורי הספר, ניחא. אבל לאחרונה הם בכל מקום. בסופר, בפארם, באתרי הבנייה, בכל מקום שהיו עובדים ערבים והועזבו. בצדק. ועכשיו מציעים שהם גם ינהגו את האוטובוסים שלנו, יטפלו בילדים שלנו, וסופם שיחליפו אותנו ואנחנו נרד תאילנדה.

צריך לומר ביושר – קודם כל, העובדה שהם מחליפים את הערבים מבורכת. די לי לפגוש עובדים ערבים בין מדפי המרכול ולחשוד שברשתות החברתיות הגברת שבין צנצנות הדבש קוראת להשמדתי ועולצת למות חיילי צה"ל. לא בא לי להתעלם מזה יותר. פרידה היתה כתובה מזמן בספר יחסינו הארוך, וטוב שהיא מתרחשת. כשעל הפיגומים באתר הבנייה מול ביתי יש הודים, אני רגוע. לא שיש לי ערובה שכולם בני אדם מובחרים, אבל אין בינינו סכסוך לאומי, המר בסכסוכים.

אבל. ויש אבל רציני. הם מגיעים גברים ונשים, צעירים, והם יקימו בתים. קודם בינם לבינם, אחר כך גם יתערבבו בנו. מה יקרה בעוד עשר שנים, כאשר קהילות תאילנדיות ושאר עמי מזרח אסיה יתבססו פה, יילדו ילדים וידרשו להישאר? מה קורה עם האריתריאים אנחנו כבר רואים. חלק מהילדים שלהם הפכו בתוך רבע דור למפגע חברתי קשה, הקימו כנופיות מסוכנות ביותר, מנותקות מהישראליות, וחלקם כבר טוענים שהארץ שלהם.

מצד שני, אנחנו במו ידינו מונעים את הישארותם בארצם, כי אין לנו ידיים עובדות במקצועות חיוניים שסר חינם בעינינו. מה יהיה? האם ילדינו ישירו בתאילנדית בגן? מקווה שלא. האם נהגי אוטובוס הודים יחליפו את הערבים? הלוואי שכן. האם חברי כנסת מסרי לנקה יבואו במקום ערימת המושחתים הנוכחית? נשמע לא רע.

אבל הכי טוב יהיה ששופטי בג"ץ הגאונים, שמנעו כבר צעדים המבטיחים את חזרתם של עובדים זרים לארצם בתום תקופת עבודתם, יוחלפו בשופטים תאילנדים שישלחו את אחיהם בחזרה לארצם בשלום ובכבוד. טור זה כבר נכתב על ידי כותב שכיר מנפאל. תודה, ראג'.

הבעיה מחריפה, והספינה שטה. צילום: עובדיה בנישו
הבעיה מחריפה, והספינה שטה. צילום: עובדיה בנישו