איך פתאום נהייתי מביך? אין לי מושג. עד לפני רגע עוד הייתי האבא הזה שהילדה מתגאה בו, מחזיקה לו את היד חזק, רוצה שכולם יידעו מי אבא שלה, והנה בבת אחת – "אבא, די, אתה מביך". אני? האבא שבילה שנים ברצף בגני שעשועים, בהפעלות ובאטרקציות, שבא לכל אסיפות ההורים, שקרא ולמד חינוך ואבהות, שניסה לתת כל מה שהוחסר ממנו ועוד יותר מזה, אני?
הלכתי עם הילדה לטקס בבית הספר. בדרך היא אמרה לי – אל תדבר עם החברים שלי. אתה מביך. נשתלתי. שאלתי – לא להגיד כלום? לשתוק? כל דבר שאומר לא מתאים? גם בדיחה טובה? אמרה – כן. פשוט תשתוק ונגמור עם זה. אמרתי לה – את שוכחת שאת מדברת עם אחד האנשים המגניבים במדינה, כן? אמרה – אבא, אתה עושה לי בושות.
אני יודע, זה שלב. אני יודע עוד יותר, המנגנון שגורם לבני ולבנות טיפש־עשרה לחשוב פתאום שההורים שלהם מביכים הוא מנגנון אבולוציוני קדמוני שנועד להרחיק את המתבגרים מהשבט שבו גדלו, כדי שלא יתרבו בתוכו ויביאו מחלות גנטיות של קרבת יתר. מבין. אבל באמת חשבתי שאני מעל זה, שהעובדה שהבנות רואות שבכל מקום אנשים ניגשים אלי ומבקשים סלפי ואומרים מילים חמות תעמוד לי ביום מבוכה. אז חשבתי. טעות מרה.
ואני נזכר בטיול בגיל 12 לחו"ל עם ההורים, שבו הרגשתי לראשונה את המבוכה העמוקה של שהות במחיצה אחת עם שני הלא קשורים האלה, ובמיוחד עם אבא שלי החמוד, שגרם לי לרצות לקבור את עצמי בכל פעולה שעשה, לא משנה מה, למרות שאך חודשים ספורים קודם כל כך אהבתי שבאו אלי חברים הביתה כי הוא היה כזה מצחיק וידידותי, שאורו זרח גם עלי. ופתאום – בום, לא יכול לשאת אותו ואת מנהגיו המשונים. הרגשתי כאילו משהו השתלט עלי, שד של ריחוק וטינה קדמונית שהרחיק אותי עד כדי כך שחצי שנה לא דיברתי איתו מילה. איזה גיל קשה, מביך־עשרה.
אז עכשיו אני מקבל את זה שאני מביך ולא יודע כלום. משחרר. יודע שכל ניסיון שכנוע שאני כן רק יעמיק את הידיעה שאני לא. נותן הפוגה ממני, מקווה שבעוד שלוש-ארבע שנים נתחבר מחדש, כמבוגרים. עד אז אני מצמצם עצמי לתפקיד כספומט ונהג.
ואל תראו לה את הטור הזה. מביך.
