יום הזיכרון לשואה הוא מבחינתי גם יום הזיכרון למי שהייתי יכול להיות לולא הייתי בן של שורד שואה.
אבא שלי, דב, ריכרד, אכל אותה בשואה בגדול. ד"ר מנגלה וכל זה. נפשו העדינה נשרטה כה עמוקות שמעולם לא חזר להיות מי שהיה. היום קוראים לזה פוסט-טראומה מורכבת.
האזור שבו היה הכי שרוט היה אזור המשפחה. מי שמאבד משפחה במשרפות, שומר על המשפחה החדשה מכל משמר. רק שזה הפך את האבהות שלו לבלתי נסבלת. הדאגות האינסופיות לא אפשרו מרחב גדילה תקין. כולנו עבדנו בחרדות של אבא. הוא לא יכול היה להפסיק אותן. הן אכלו גם אותו.
וזה עצוב כל כך כי הוא היה איש מצחיק פחד, להטוטן של מילים, טוב לב בצורה קיצונית, איש רעים להתרועע. אבל בתור אבא זה לא עבד לו. הוא לא הצליח להיות האיש המקסים הזה שהיה בחוץ. הוא היה פקעת של חרדות אינסופיות. וזה לא אפשר לי לאהוב אותו כמו שאוהבים אבא. כל הזמן הייתי עסוק בלדחות את הדאגות שלו, להתגונן מפניהן ולשלם מחירים חברתיים על הצורך להרגיע אותו.
אז מבחינתי השואה, ברמה הפרטית שלה, לקחה ממני את אבא שלי הרבה לפני שנולדתי, ולא קיבלתי את האיש שהוא יכול היה להיות ושהיה מאפשר לי לאהוב אותו. הכאב על החוסר של אהבת אב תקינה, תוקף תמיד ביום השואה.
ואני חושב על כל אלה שהלכו למלחמה וחזרו הלומים מאד, שהשתנו לילדים שלהם, וחלקם גם לא יחזרו להיות מה שהיו – ומזדהה עם הכאב של ההחמצה.
אבא של ילד וילד של אבא.
מזל שיש תקומה.
