אני רואה עכשיו תמונות מג'נין. דחפור צה"לי מפלס דרך בתוך רחוב עוין בדרך לעוד לקוח ממש לא מרוצה, לקוח שהבית שלו ייהרס, הרחוב שלו ייחרש, התשתיות יחוסלו. ואני חושב לי – המלחמה הזאת היא הראשונה שבה הדחפורים הם כלי הלחימה העיקרי שלנו. הטנק, עם כל הכבוד לו, נסוג קצת לאחור ונתן לכף הברזל האימתנית את המקום באמצע השורה הראשונה. והיא נותנת עבודה.
העבודה של הבאגרים האלה היא להרוס לפלשתינים לא רק את הבתים שורצי המחבלים, אלא בעיקר את החלום. החלום שאם יהרגו בנו מספיק, יאמללו אותנו מספיק, ימתחו את כוחותינו מספיק, נלך מפה. את החלום הזה אי אפשר להרוג עם רובים, גם לא עם טנקים ומטוסים.
רק דחפורים טובים למשימה, ומדהים לראות איך תורת הלחימה של צה"ל השתנתה במלחמה הזאת מחיסול מחבלים, רצוי כשלעצמו, לשיטוח ערים. רחוב אחרי רחוב הופכים לעיי חורבות שבהם כבר לא יגורו סייענים, לא יסתתרו מחבלים ונוחבאים, לא יפעלו סדנאות לייצור אמצעי לחימה.
אני קשוב למתרחש ברשתות הערביות, שם ברור מאוד מה הערך של הדחפורים החומים שלנו. נכון, הם מפרסמים תמונות וסרטוני הרוגים, אבל פחות מתרגשים מזה. מה שהורג אותם באמת זה אובדן נדל"ן. זה מה שחוקק בליבם את הבנת ההפסד.
תמיד היו כך – אדמה לפני דם. את הדם ניתן לשקם במהירות עם נתוני הילודה שלא יורדים ברצועה, לא עוצרים לרגע את מלאכת הייצור של עוד מחבלים ואימהות למחבלים, אבל את האדמות החרושות יהיה יותר קשה לשקם, ואם נשכיל להישאר בהן, או לפחות במקצתן, זה מה שיחקוק את ההבנה שמתקפה מטורפת כמו זאת האחרונה מביאה לעוד נכבה, ונכבה זה אדמה.
וזה הזמן לומר תודה גדולה לכל מפעילי מפלצות ההרס הללו, השמים נפשם בכף בולדוזר ונלחמים את מלחמת הצמ"ה הראשונה. ברור לי שאחרי שכמעט כל יחידה בצבא זכתה לתוספת המילה "לוחמי" לשמה, כמו לוחמי כליאה, לוחמי מעברים, לוחמי הגנה אווירית, גם אחינו היקרים בתאי הדחפורים חייבים להיקרא לוחמים מכניים כבדים, או לוחמי יישור ותיחוח, או מה שיחליטו, העיקר שיקבלו את מלוא הכבוד שהם זכאים לו.
והלוואי שלא ירחק היום והכלים האלה ישובו לאזרחות, להקים ערים, לסלול כבישים, לחפור אגמים. ועד אז, תודה מכל הלב על העבודה הקדושה.
