עצב

והארץ מלאה עצב שחור ויגון קודר. הרשתות, כלי התקשורת, השיחות, כולם מורידים אותנו כל הזמן, מספרים לנו כמה עצום האסון, כמה זוועות עשו בנו היימח שמם וזכרם האלה, מה איבדנו, כמה קשה יהיה לקום מהדבר הזה, מהאסון הכי נורא שפקד אותנו מאז השואה.

והכל נכון וקיים ושריר – אבל אין לנו מותרות לשקוע עכשיו בעצב. לא עכשיו ולא אף פעם. עצב זה לעשירים. אנחנו תמיד חיים פה במזרח התיכון מהיד לפה. ולכן חייבים כל אחד ואחת מאיתנו לקום, להתנער, לסגור את הטלפון, לכבות את הטלוויזיה, לבקש מהחברים שרוצים לספר לנו מה ראו ומה עוד יראו – להימנע. יש לנו תודעה לתחזק פה.

והתודעה צריכה להבין: מה שקרה לנו – לא במקרה קרה. הזנחנו את עצמנו שנים, שקענו בנוחות החיים שלנו, נתנו לעצמנו להיפרד על זוטות, אפשרנו לתחתיות הנפש להשתלט על המקומות העילאיים בנשמה. לא עוד. כל מי שלא נוגע ישירות מדרגה ראשונה בשכול, חייב וחייבת לקום, לצמצם מיידית את צריכת החדשות המרות, הסיפורים הנוראים, להגיד "לא, תודה" לכל מי שמציע עוד פרט מידע חדש, יותר גרוע מכל מה ששמענו. לא, תודה. זה לא משרת אותי עכשיו, לא אותי ולא את עמי.

להפסיק מייד להזניח את עצמי. לא לאכול סוכר, הוא מחליש. לא לעשן, זה מרעיל. לא לבהות שעות במסך, זה מנוון. לקום ולפעול. קודם כל לתת לעצמי. אימון, הליכה, סלט, שעות שינה. ואחרי שאני חוזר לשגרה, לחפש איפה אני יכול להועיל.

לארוז דברים לחיילים? בשמחה. לתרום כסף? ברור. להיכנס לשכנה ערירית ולתת לה רבע שעה טובה? מצווה. לעשות רענון בקורס עזרה ראשונה? מעולה. מטווח? עוד יותר טוב. לעשות מה שאפשר. לא לחשוב בגדולות, רק במה שניתן הרגע. להיפטר מהפרצוף תחת הזה, לשים חיוך טוב ועיניים טובות, לא להתחבר לתדר הכללי, ללכת נגדו. למצוא אנשים שנמצאים בפעולה תורמת ולשהות איתם. לא להיות עם אנשים מיואשים.

להפוך להיות מגדלור מאיר לסביבה הקרובה, בבית, בבניין, במכולת, ברחוב. לא לומר – יהיה טוב. עכשיו טוב! כן, עכשיו טוב. חטפנו נוגרה לפרצוף, והנה אנחנו מתאפסים על החיים שלנו כאן. לא לשקוע. לצוף. עוד יהיה פה צוף.