ותימלא הארץ שכול. בכל יום "הותר לפרסום". תמיד כשמגיעה ידיעה כזאת אני נדרך: מהו היקף מעגל הנפגעים? רק הורים? אחים? ילדים? ולא שמותר לדרג, אבל יתומים זה הכי גרוע. למה? כי הם יישאו את הכאב הכי הרבה זמן, האובדן ישפיע על חייהם באופן העמוק ביותר – והתגמולים שהם מקבלים מהמדינה הם המעליבים ביותר.
חוק עמית בונצל עבר השבוע. החוק הזה מכפיל את התשלום להורים השכולים, ונותן משהו לאחים ולאחיות – אבל יורק בפרצופם של היתומים. לא פחות. אחרי גיל 21 הם לא מקבלים כלום, אף על פי שאת השפעת היעדרו של אביהם בחייהם הם ירגישו עוד שנים ארוכות, לתוך העשור החמישי לחייהם. מי ידאג להם? מי יעזור להם? מי יתמוך? הרי תמיכת ההורים גדלה והתעצמה עד מאוד בדור הזה, וילדים שכבר בגרו ממשיכים להיות סמוכים על שולחן הוריהם עוד הרבה אחרי שהם מקימים בית בעצמם.
החוק לתמיכה בהורים שכולים נולד בשנות ה־50 המוקדמות. אז היו כמעט רק הורים שכולים. הלוחמים היו צעירים, ולרובם לא היו משפחות משלהם. זה היה נכון לשעתו. אבל מאז השתנה פרופיל הלוחם בצה"ל – ובטח במלחמה הזאת, מלחמת המילואים הגדולה. האם זה סביר לקרוא לאדם להילחם על המדינה, כשידוע לו שאם ייפול בקרב ילדיו ייפלו אף הם בבגרותם? איפה פה הלב בדיוק, איפה הצדק?
אני מקבל בשבוע האחרון פניות רבות מיתומי צה"ל. מספרים לי על הטרדות מיניות של יתומות בידי גברים חדשים שנכנסו הביתה, על יתומים שבגלל הטראומה של איבוד האב לקו בכל מיני לקויות שחרבנו להם את החיים, שמנעו מהם למצוא עבודה וזוגיות ושהשאירו אותם תלושים ועניים.
שמעתי, למשל, על יתום אחד שבגיל 7, כשאבא נפל, החל לגמגם בכבדות. לך תמצא עבודה עם גמגום, ונראה אותך מוצא זוגיות.ויש, כמובן, משפחות שמתפרקות כשהאמא, האלמנה, לא עומדת בצער ומפסיקה לתפקד – לא כמו כל הלביאות שמספרים לנו עליהן בתקשורת כדי לרומם את רוחנו – ולא יכולה ליצור תשתית כלכלית לילדיה בבגרותם. בקושי לכאן ועכשיו היא מצליחה לדאוג.
כמו כל מה שהממשלה העקומה הזאת עושה, גם חוק בונצל עקום. לא ניכנס לשאלה למה, כי גם התשובה לא נעימה. אבל לא יכול להיות שהורים שכולים שלא היו סמוכים על שולחנו של הנופל יקבלו ח"י אלפי שקלים לחודש לכל החיים, ושיתומים יקבלו רק מבטים רחמניים וחשבון בנק ריק. איזה אבא אחראי ייצא כך למלחמה? לא אני.
