לפעמים מרגישים בחסרונו של משהו רק כשהוא נעלם. עד שהוא נעלם הוא מובן מאליו, אבל כשהוא נעלם פתאום מבינים כמה טוב היה כשחשבנו שרע.
זה המצב שלי עכשיו. פתאום אני מתגעגע למה שהיה פה אך לפני חודשיים־שלושה. מתגעגע לשנאה הפשוטה, להסתה, לפלגנות, לחוסר הסובלנות, לקטנוניות, לשקרנות, לכל הדברים האלה שעד לפני רגע ממש שנאתי. כי למרות כל הקיטוב בחסות סוכני הפירוד הפועלים בינינו, לא היתה שאלה על עצם החיים יחד. ובכן, זה נעלם. ואני כבר מתגעגע. כי עכשיו המציאות התחלפה במציאות חדשה – שבירת כלים מוחלטת. אלה אומרים: "הלכה המדינה, אנחנו הולכים". ואלה אומרים: "תלכו לאלף עזאזל, מי צריך אתכם". ויש תחושה של גירושים באוויר, רק לא ברור בדיוק מי מתגרש ממי, ומה הסדרי הראייה על הילדים.
לא רוצה לכתוב על האשמים ולנקוב בשמות. אין לי דרך לצאת מזה טוב. יש תאבי פיצוצים בשני הצדדים. יש אנשים שמעדיפים את טובתם על טובת הכלל. יש אנשים שחושבים שהם יודעים לרכוב על גב הנמר, ולא להיטרף. כל אחד מכם בוודאי יזהה מישהו עם ההגדרות האלה, אם כי לא בהכרח אותו מישהו. אבל המנוע הגדול שדוחף את כל העסק להקצנה הן הרשתות החברתיות. פייסבוק מודה בפה מלא שהיא מעודדת פוסטים שמטיפים לשנאה ולקיטוב, וממעיטה בפוסטים של שיתוף פעולה ואהבת חינם. זאת המדיניות.
שנאה מוכרת יותר. ככה הבנאדם בנוי. לכן מה שקורה פה הוא לא תופעה ייחודית בכלל. זה קרה וקורה בעוד מדינות בעולם. אמריקה, למשל. שמאל נגד ימין, שחורים נגד לבנים, כולם נגד כולם. חברות שהכילו את הגיוון בתוכן, נאבקו לעיתים מרות אבל בגבולות ידועים, התחילו לפתע להילחם על החיים ועל המוות. הרשתות קורעות חברות, כי אנשים בעייתיים, עם הפרעות אלימות מילולית קשות, מקבלים תהודה עצומה, ללא שום פילטר, מקבלים תמיכה, הופכים לכלי תקשורת קטנים ועצמאיים שעיסוקם אחד – לנסות להיפטר מהמרירות הפנימית שלהם – ולהרעיל את החברה. ומצליח להם.
חברות כמו פייסבוק וטיקטוק חיות מהאנרגיה השלילית שאנחנו מייצרים אלה לאלה. צוקרברג, המנוול הכי גדול בעולם, יותר מפוטין אפילו, חי על פירוק העולם מקהילות מתפקדות לבני אדם בודדים, זועמים ומכורים לרשתות. האם יש לנו, כחברה, יכולת להודות שמה שקורה פה מוגזם ביותר ומישהו משחק בנו, ואז להפחית דרמטית את צריכת חומרי ההסתה האלה ברשתות? זה אפשרי או שכבר עברנו את נקודת האל־חזור? כי אם מתגרשים, אני דורש את החוט־מאריך.
