הצחיק אותי השבוע אריה דרעי, שאמר בערוץ 14 שכל מי שהתגייס מהמשפחה שלו נכנס לצבא עם כיפה ויצא בלעדיה.
האצבע המאשימה כוונה כמובן לצבא, אבל אני חושב שהיה טוב לקפל את האצבע ולהצביע בה פנימה, כלפי הבית, כלפי המשפחה, כלפי מערכת החינוך של ש"ס, שמייצרת אנשים עם כיפה שברגע שהם פוגשים את העולם האמיתי הם נפטרים ממנה.
חשבתי לעצמי, לולא הייתם מאשכנזים את המערכת, לולא רציתם להידמות לליטאים, לו שמרתם על תורת אביכם וסבכם ממרוקו – כל זה לא היה קורה. הייתם נשארים גמישים, פתוחים, מכילים, מקילים, ואז גם הצעירים הממהרים להוריד את כיפת ההתחזות לחרדים אשכנזים היו נשארים בדיוק כמו מה שקיבלו בבית – מסורתיים, מזרחיים, בעלי אמונה עמוקה ששום רוח חולפת בצבא לא יכולה לערער.
במערכת החינוך של ש"ס, ובמערכת החרדית בכלל, הדבר היחיד שלומדים הוא גמרא. לא לומדים כמעט חומש או נביאים, לא נוגעים בכלל בקבלה, לא נחשפים לרוחניות אמיתית, רוחניות של ואהבת לרעך כמוך.
מתמקדים בשינון הלכות, שרובן היו טובות לפני אלפיים שנה, וגם היום הן מעולות לחידוד המחשבה – אבל לא כמנה עיקרית ויחידית לבניינו הרוחני של אדם. אז מה הפלא שכאשר תלמידי השיטה הזאת פוגשים את העולם האמיתי ורואים מה גדול הפער בינם לבין שאר אזרחי העולם, גם באמונה וגם בידע הכללי, הם מזדרזים להסיר מעליהם את הכבלים שנועדו להשאירם עניים, משועבדים, צייתנים?
לי אישית נראה שכאשר אדם מאמין באמת, הוא יכול לפגוש כל מצב, כל אדם, כל מסגרת, כל אתגר, ולא רק להישאר באמונתו – אלא גם להתחזק בה ולהיווכח שהיא נותנת לו כלים אמיתיים להתמודד עם העולם.
אם אמונה היא מסגרת כובלת שיכולה להתקיים רק בתנאים של בידוד, ברור שהיא לא תורת חיים, אלא סתם סט של התנהגויות ודוגמות שלא מחזיקות מים, וסופן לעבור מן העולם. לא משנה כמה גבוהות יהיו החומות שיבנו העסקנים החרדים סביב הצעירים, אם לא ילמדו אותם את המהות האמיתית של תורת ישראל – כשהצעירים האלה יפגשו, רחמנא ליצלן, חילונים או דתיים לאומיים, הם יקלטו ישר שעבדו עליהם בעיניים.
הזמן הזה הוא זמן תיקון. זמן חזרה בתשובה אמיתי. חזרה למהות הדתית המקורית של עם ישראל. לא של בידוד, אלא של התערות בזרם החיים. כשתלמדו תורת חיים, אריה, הכיפה תישאר גם ביום
