קוד

הזמן הזה שבו אנחנו חיים הוא זמן גרוע במיוחד לזיכרון האנושי. כבר לא צריך לזכור שום דבר. מספרי טלפון? הטלפון זוכר. רחובות ודרכים? הווייז זוכר. פרקים בהיסטוריה, בתנ"ך, בספרות? הגוגל זוכר. איך לחיות? הבינה המלאכותית זוכרת לא רק מה שאנחנו כבר שכחנו, אלא מה שכל האנושות צברה, צוברת ותצבור אי פעם.

על פניו, גן עדן למרכז הזיכרון שבמוח. קיבל פטור מתפקוד לכל ימי חייו. אין צורך לדעת בעל פה שום דבר. לא צריך לשנן, לא צריך לאחסן או לארגן. הכל שמור בעננים אלקטרוניים המרחפים בחלל, עד שיבוא יום פקודה.

הזיכרון שלי אף פעם לא היה אחד מענפי היצוא המרכזיים שלי. ועם התקדמות הגיל, הוא גם הולך ודועך, מתכונן לנחיתה הסופית. אבל יש נקודת אור בתוך כל העלטה הזאת: הקוד שמקבלים כדי לאמת זהות. שש ספרות שצריך לזכור לרגע קט ולהקיש באיזה ריבוע כדי להוכיח שאני זה אני ולא קונילמל.

חביבים עליי הקודים האלה שכל נותני השירות המקוון משגרים עלינו בלי חשבון. אני חושב שביום ממוצע אני נתקל לפחות בחמישה אירועי קוד כאלה. בבנק, באשראי, בקניות, בדואר, בכל מקום. ועלה על דעתי שזו למעשה תוכנית אלוהית לשמירת הזיכרון האנושי, ולו רק הזיכרון לטווח של שלוש שניות.

אני מתייחס לקודים האלה כמו למשחקי המחשב האלה שמתיימרים לשפר את הזיכרון, אבל המחקרים ממש מפקפקים ביעילות שלהם. ואני חושב שאפשר לגוון ולא לשגר אלינו רק מספרים, אלא גם קטעים מיצירות ספרות, מהתנ"ך. מה רע באיזה קטע קצר משירת הים בתור קוד? המילים הפותחות של הצהרת העצמאות?

הקודים האלה יכולים להפוך להיות כלי חינוכי מהמדרגה הראשונה, והם יחזיקו בחיים איזה שלושה נוירונים בפדחת ליום הנורא והנכבד שבו כל האינטרנט יקרוס בבת אחת ולא נזכור איך מדליקים אותו.