שמתם לב שכל ילדה וכל נערה מתופפת בציפורניה על כל משטח, קשה כְּרַך, ומשמיעה קולות טפיפה, נקישה, תקתוק, השד יודע איך קוראים לצליל הזה? גם אתכם זה מעצבן ברמות, או שרק אני מתמודד עם שתי מתבגרות שכל היום עוברות בין חפצים ונוקשות עליהם בציפורניהן הארוכות מדי, ובקושי מכיל את המפגש בין רגישות הרעשים שלי לצורך המלאכותי שלהן לנקוש?
קוראים לזה ASMR, וזה טרנד משוגע ברשתות החברתיות. מיליוני בנות מעלות סרטונים שלהן מייצרות צלילים של מגע בין ציפורן למשטח, וזה משום מה מייצר אצלן סוג של רגיעה, ועצבים ברמה של להתפוצץ כאן ועכשיו אצל השאר. כילדים, היינו כוססים ציפורניים עד המרפק ולא היה עם מה לתופף כלל, אבל עכשיו יש, וזה בכל מקום.
ואם אתם מחפשים עדויות להשפעת הרשתות החברתיות, אז האופנה הזאת היא דוגמה מצוינת. הרי לפני עשר שנים אף אחת לא חשבה שהשימוש הראוי לחפצים הוא תיפוף עליהם בציפורניים, אבל עכשיו כולן עושות את זה כאילו כך היה מימים ימימה.
אני מכיר מטפלת משפחתית שמדווחת לי שהורים מגיעים אליה לקליניקה ואומרים שמשהו לא בסדר עם הילדה, ושהם מודאגים שמא לקתה באיזו תסמונת כפייתית כלשהי.
המטפלת שואלת אם יש גם עניין של צילום פתיחת אריזות של מוצרים וגם של תיעוד של אכילה בקלוז־אפ, כך ששומעים את הקראנץ'. ההורים מופתעים – איך ידעת על כל השיגעונות הפוקדים את הבית? והיא עונה – "מצטערת, אתם לא מיוחדים, זה הטיקטוק שמשנה לבנות שלנו את המוח".
יום אחד הציפורניים יפסיקו לנקוש, האופנה תחלוף ומשהו אחר יגיע במקומה, משהו עוד יותר חסר פשר, שיבליט פי מאה את פער הדורות. ואנחנו נשב על הספסל מול המרכז המסחרי ונגיד "זוכרים שפעם היו נוקשות על כל דבר בציפורניים? אילו ימים יפים היו אלה. מי ייתן ונזכה שישובו", ונתופף על ההליכון תיפוף אחד אחרון.
