כשהכל ייגמר, בעזרת השם; כשכולם יחזרו הביתה, חטופים, לוחמים ותושבי צפון ודרום; יהיו לנו פה מאות אלפי ישראלים שזקוקים לטיפול נפשי. כמויות הפוסט־טראומה שיצופו יהיו שונות ובסדרי גודל עצומים מכל מה שהכרנו עד כה, והנזקים בהתאם.
מי יעזור לכל האנשים האלה? מי יטפל? מי יעבד? מי יכיל? מי ייתן מענה ויחזק? כבר עכשיו יש מחסור חמור במטפלות ובמטפלים, ועוד לא באמת התחלנו. ידוע לכל שהרבה מהאנשים שעברו טראומה, ומי לא עבר כזאת בישראל של השנתיים האחרונות, יפתחו פוסט־טראומה רק לאחר זמן, כשהטריגר המתאים יגיע. האם נוכל להיות מדינה שיש בה כמויות כאלה של אזרחים שמשוועים לעזרה ואין מה להציע להם, בטח לא בשירות הציבורי המיובש שנים, עוד מלפני המלחמה?
כיום יש בישראל 5,030 פסיכולוגים קליניים רשומים. זהו. יש גם כ־7,000 עובדים סוציאליים העובדים כמטפלים. בסך הכל כ־12 אלף איש ואישה, שאמורים לתת מענה לחברה פצועה. ככה לא בונים החלמה.
אז למה אין יותר? בין השאר, כי בחינות הקבלה ללימודי פסיכולוגיה הן בעיקר בחינות בסטטיסטיקה ולא בחמלה אנושית, מתוך הנחה קדומה שהלומדים את המקצוע ירצו לעסוק במחקר אקדמי ולא בטיפול. כדי להיות פסיכולוג היום חייבים להצטיין במתמטיקה. אכן, מבטיח הצלחה.
קצת מתסכל לכתוב מה צריך לעשות, כי ברור שאין איש שומע ואין לאיש מוטיבציה להזיז את הישבן המיניסטריאלי שלו ושלה. אבל בעזרת השם יבוא זמן אחר, שבו הממשלה תפעל שוב למען האזרחים, ואז נצטרך להקים מערך טיפול נפשי המוני, כזה שעוקף את לימודי הפסיכולוגיה הלא רלוונטיים ומכשיר מאות ואלפי אנשים לתת מענה טיפולי מובנה לכל נפגעי המלחמה הזאת, לפני שיהפכו לאזרחים לא מתפקדים, לאנשי משפחה לא מועילים, לנשמות פצועות המחפשות הקלה ואין. נצטרך לפתוח קבוצות תמיכה בכל עיר ושכונה, לאמץ שיטות טיפול חדשניות כמו EMDR, המחוללת פלאים, לשחרר טיפולים ניסיוניים כמו פטריות הזיה לציבור הרחב, לתת שיעורי רוחניות לכל דורש, ובעיקר – להכשיר במסלול מהיר וייעודי אנשים עם לב רחב והרבה אהבה לזולת להיות מטפלים שיעזרו לנו לחזור למסלול.
בתור אחד שאין לו שום הכשרה, אבל מלמד בהתנדבות קבוצות של הלומי קרב את תורת ימימה ורואה הקלה מול עיניו, אני יכול להעיד שהצמא אדיר והמענה לא מספיק. אם לא ניתן מענה, נמצא עצמנו בעוד עשור עם שברי אנשים בכל מקום. עכשיו הזמן להתארגן מחדש ולשים תחבושות על הנפשות החבוטות. אחרת, וואי־וואי מה יהיה פה.
