השבוע כמעט "קטפתי קמפיין". למה כמעט? אוף, אני והעקרונות שלי.
כך היה, קיבלתי טלפון ממשרד פרסום, והברנש בצד השני סיפר לי שהם בחרו בי להיות הפרזנטור של מוצר חדש בארץ. לא משנה מה, מי, מו בדיוק. מוצר יפה, משרד מוצלח. שמחתי מאוד.
לקבל קמפיין נחשב הישג בתחום שלי, גם כלכלי וגם תדמיתי. זה אומר שהדמות שלי, אותה ישות נפרדת ממני שאנשים מתבלבלים בינה וביני, אמינה מספיק כדי לגרום לאנשים לרכוש משהו. וזה גם אומר לא מעט כסף, ולמרות שאני מזמן מעל עולם החומר, כשמציעים לי כסף אני שם את הרוח בצד ומוציא חשבונית.
ובעוד אני מגלגל בראשי רווחים עתידיים, אני מבין שהמוצר שאני אמור לפרסם הוא סיני, ואני נזכר שרק לפני כמה ימים נשאתי נאום נגד קניית מוצרים מסין. עשיתי את זה בתוכנית של שרקי ושלי, באותו יום שבו קראתי מאמר של ד"ר קובי ברדה. הוא סיפר שסין היא אחת המממנות הגדולות של התעמולה האנטי ישראלית והאנטי יהודית בקמפוסים באמריקה. היא לא עושה את זה כי היא אנטישמית דווקא, אלא כדי לעורר פילוג ומחלוקת בתוך החברה האמריקאית ולפורר אותה מבפנים. זה לא אישי נגדנו, היא פשוט מנענעת את הסירה, ולא משנה מי ייפול ממנה. במקרה הזה, היהודים.
יש לי עניין עם הסינים כבר הרבה שנים. הרדיפה הנמשכת אחרי מתרגלי הפאלון גונג, קצירת איבריהם להשתלות, הרדיפה אחרי מיעוטים נוספים כמו האויגורים, שעבוד העם הטיבטי שוחר השלום, כל אלה יוצרים אצלי מתח קבוע בין הרצון ליהנות מהמוצרים הסיניים לבין חוסר הרצון לתמוך במשטר הרצחני הזה עם הכסף שלי.
ועכשיו הם מציעים לי קמפיין.
הנשיא שי בכבודו ובעצמו ביקש שאני אהיה הפרזנטור, כך נדמה לי בוודאות. אז מה אני עושה? לוקח את הכסף וסותם את האף, או עומד על העקרונות שלי ומוותר על הכסף, הרבה כסף, שאם אני לא אקח מישהו אחר יקח בשמחה?
ניסיתי לשכנע את עצמי, כולם קונים מסין, גם אני קונה מסין, הכל מסין, ועדיף שאם מישהו מרוויח מהם, זה יהיה אני. אבל לא השתכנעתי.
לקנות זה דבר אחד, לשתף פעולה זה כבר משהו אחר.
שלחתי הודעה, אני לא יכול. המצפון שלי לא מאפשר.
מקווה שבקרוב אסיר אותו בניתוח, בסין כמובן, ואשתיל במקומו מצפון סיני, כזה שנראה מצוין, אבל משדר כל הזמן למטה המפלגה הקומוניסטית את כל הנתונים.
