ילדים

השבוע צוין יום הילד הבינלאומי. הלב הולך ישר לילדים שלנו בעזה, החטופים, שאיננו יודעים מה עלה בגורלם, עם מי הם נמצאים, מי מטפל בהם, מהו מצבם הגופני והנפשי, ומה יסחבו כל החיים מהטראומה הנוראית של להיות חטופים שראו זוועות כפי שהם ראו.

ואחרי כל המחשבות האלה נשאר לי גם טיפה מקום בלב לילדים של עזה, העזתים, הפלשתינים. אני חושב על ילדים שילדותם נחטפת על ידי הוריהם, שגם ילדותם שלהם נחטפה דור קודם על ידי "אידיאולוגיה" רצחנית נוטפת שנאה וגזענות, שמגיל שנתיים כבר ינקו ארס שחור במקום לחוות ילדות תמימה, שלמדו לאהוב את המוות במקום את החיים, שגודלו כדי למות מות "קדושים", ולא כדי לחיות למען עצמם ולמען העולם.

העולם מלא עכשיו בסרטונים איומים מעזה, עם תמונות קשות של ילדים הרוגים. ואני שואל את עצמי מהי העמדה הרגשית שלי לנוכח תמונות כאלה. הרי אני יודע שהילדים האלה גדלים לשנוא אותי, להתאבד עלי, לערוף את ראשי ילדיי. אני גם יודע שב־7 באוקטובר ילדים ערבים נטלו חלק בפשיטה על יישובינו, ברצח, בהתעללות, בביזה. הדיווחים מדברים גם על ילדים בני 10 שהצטרפו לכוחות הפלישה ימ"ש. אז כשהם מתים בין ההריסות – אני אמור להצטער? להרגיש אשם? או שבמקרה הזה המשפט הידוע "צריך להרוג אותם כשהם קטנים" הוא נכון באופן מצמרר במיוחד?

ילדי עזה הם עוד כלי במשחק המטורף של כת הפסיכופתים המתחזים לאנשי אמונה מוסלמים. הם נולדים לא כדי להיות אהובים, לא כדי להביא אור לביתם, לא כדי לקחת את החברה קדימה. הם מובאים לעולם במספרים עצומים, כ־5,000 בחודש, בכל חודש, כדי להיות חיילי נוח'בה, כדי להרעיל את העולם בשנאתם לכל מה שיפה וטהור. יש לי רחמים עליהם, על השוד הנוראי המתבצע בהם מרגע צאתם לעולם, על החינוך הזוועתי שהם מקבלים, המשחית את תמימותם לפני שבכלל היה לה סיכוי להתבטא. ועם כל החמלה הזאת, כשהם מתים – אני לא יכול למצוא את מלוא הצער על כך.

הלב שלי לא מספיק משוכלל כדי לומר, ולו בזכות אחד שהיה גדל להיות שליח של שלום בעולם, שיש לחמול על כולם. אין בי את מידת החסד של זה שאני קרוי על שמו, אברהם אבינו. אני רק אברי.