הוזמנו לעשות את שמחת תורה אצל חברים בגולן. יישוב קהילתי מעורב, קטן ונחמד עד מאוד. נטור שמו בישראל. ואחת ממסורות הקהילה בנטור היא לאסוף כספים, ולהזמין אל בתי הקהילה את הילדים של ארגון "קו לחיים" והמלווים הצמודים שלהם לסופשבוע על חשבון הקהילה.
ההורים משוחררים לנוח לרגע ממשא הטיפול בילדים המאוד־מאוד מיוחדים האלה. חונך של נער או נערה לוקח את הילד או הילדה לסופשבוע פעם בשבועיים, וההורים יכולים לתת לבני הבית האחרים, וגם לעצמם.
תקלטו את התמונה בהקפות: שמונה נערים ונערות עם מצבים מורכבים ממש, נמצאים בלב ההקפות, ויותר משהציבור מקיף את הבמה, הוא מקיף את האורחים המיוחדים בכיסאות הגלגלים. רוקדים סביבם, שמים להם בידיים את התורה הקדושה, מעבירים להם תדר של שמחה עזה, וגם אם חלקם לא ממש מבינים על מה המהומה, וגם לא מתקשרים את מה שעובר עליהם במילים – איזו נהרה פנימית מציפה את הפנים המיוסרים ממגבלות אכזריות של הגורל.
ואני מדבר לי עם בחור מתוק מדבש רימונים, בן 18, לביא שמו, כבר שלוש שנים הבנאדם חונך אישי של נער ברמת תפקוד שכלי נמוכה מאוד. שלוש שנים הוא מבלה איתו כל סופשבוע שני פלוס ביקורים באמצע, כמו אח בשבילו, והנער לא יודע לבטא את שמו. כלומר רמת סיפוק נמוכה. ועדיין, העלם המקסים הזה לא חוסך רגע אחד של נתינה עד הסוף, ללא קשר למה שיקבל בחזרה על פני השטח. מרים אותו על הכתפיים, רוקד איתו, מדבר איתו, מציג לו את העולם, ומדבר מתוך אמונה שיש שם מישהו ששומע, כלוא בתוך כל הבלאגן הקוגניטיבי הזה. וזה ריגש אותי מאוד, כי זאת שמחת תורה אמיתית, לראות בחור לפני גיוס שנושא את התורה בליבו, בחור יפה תואר, יכול לכלות ימיו בכיבושים, הולך ונותן שלוש שנים למשפחה הזאת, לאמא היחידנית שמגדלת את ילדה בימי השבוע האחרים. הרגשתי לידו אדם עלוב.
בהקפות בנטור פגשתי אדם משכמו ומעלה, מנהיג, בקהילה שמבינה שרק דרך נתינה משותפת אפשר לייצר תחושת שייכות, כדי לתמוך באנשים שצריכים תמיכה כל הזמן, ולשאת במאמץ המשותף, הארוך, הדורש התמדה. זאת שמחת תורה האמיתית.
