כולם מחפשים את תמונת הניצחון. באולפנים, בשווקים, בבתים. רוצים תמונה של סינוואר מת, של החטופים יורדים מאוטובוס בריאים ושלמים, של התושבים חוזרים לבתים, של ביבי הולך הביתה. לכל אחד יש תמונה שעד שלא תתממש הוא לא יכריז על המלחמה כמוצלחת, כשווה את המחיר.
מדהים איך בכל מלחמה אנחנו עוברים אותה דרך. האויב פוגע בנו, אנחנו יוצאים למלחמה, נישאים על גלי הכרזות בומבסטיות של מה נעשה לו, וואי וואי וואי – ואז ההתלהבות פוגשת את המציאות ותמונת הניצחון מתחלפת בתמונת הילד הבוכה. ואז הפרשנים מספרים לנו כמה נכשלנו, כמה הדם ששפכנו היה מיותר, ואויבינו שמחים ועולצים ומכריזים על ניצחונם על בסיס הודאתנו במפלתנו. שוב ושוב.
ניצחנו. כבר ניצחנו, בגדול. ככה אני רואה את זה. אני מכריז על ניצחון כמו שעושים זאת האויבים, הרי לא משנה מה קורה, הם בריקודי ניצחון. זאת שיטה לא רעה, האמת. קודם קובעים עובדה – ניצחתי. אחר כך מוצאים למה זה נכון. ולא חסרות סיבות. אם חושבים על מה שהם תכננו לנו לעומת מה שקרה בפועל, ניצחנו. אם רואים מה קרה לחברה בארץ, ברור שניצחנו. ניצחנו את עצמנו, וזה לא פחות מורכב מלנצח את האויב, כי אנחנו האויב הכי גדול שלנו.
אני משתגע מהמומחים שמעמידים תנאים שעד שלא יתממשו – אנחנו כישלון. הם מגישים לאויב את הניצחון על מגש של מילים ריקות, של זרמי נפש עכורים ומבאסים שאיתם הם עובדים תמיד, ולא מתייאשים. "צריך לומר ביושר" – זאת תחילת המשפט שאחריה מגיעה ההודאה כביכול בהפסד הגדול. ואני תמיד סוגר להם בפנים, וממשיך לחשוב שאני מנצח, במלחמה, ובמיוחד מנצח על החיים שלי, בלי עזרה ממורידים למיניהם.
אני לא שם לי תמונה כלשהי שאוכל להתאכזב מזה שלא התממשה במלואה. אני יודע – מי שמצייר תמונות חורץ את דינו למפח נפש, כי כל תמונה מצוירת היא ניסיון לנבא את העתיד על סמך חוויות העבר, על בסיס חלומותיי ורצונותיי, והעתיד אף פעם לא מתנהג כמו שמבקשים ממנו.
אז מה – לא להציב מטרות? לא להכריז על יעדים? אפשר, אבל לא לתלות הכל בהגשמתם. כל יום והיעד שלו, כל שעה והמטרה שלה, צעדים קטנים ולא חלומות גדולים. אנחנו כאן, חטפנו וואחד בומבה לפנים, קמנו, אנחנו ממשיכים. ניצחנו, כמו תמיד. אנחנו עם של מנצחים. עם הנצח, לא?
