מותו הטרגי של הילד המתוק אלרועי בן שבת, שלא עמד בסבל שגרמו לו "חבריו" המחרימים, הציף לרגע – ולא יותר – את נושא החרמות. ואני ממשיך לחשוב שלנוכח כמות המוחרמים והמוחרמות, שחייהם משתנים לעיתים לתמיד, ולעיתים גם מסתיימים טרגית, אין ברירה אלא לנקוט פעולות קשות בעקבות התופעה המחרידה.
לא אחסוך מילים קשות. הילדים שגרמו לאלרועי להתאבד הם באופן מוסרי ועקרוני רוצחים. ומכיוון שהם מתחת לגיל האחריות הפלילית, ובבית הסוהר לא יישבו, יש להרחיב את מעגל האחריות ולקבוע שמי שאחראים באמת לרצח הזה הם ההורים של המחרימים. תחת החוקים החדשים שכבר חוקקתי אך טרם נכנסו לשימוש, הורים של ילדים וילדות מחרימים ופוגעים בילדים אחרים יישאו באחריות פלילית מלאה למעשי הילדים שלהם, ילכו לכלא לשנים, יאבדו מקומות עבודה ויעברו חינוך מחדש בין כותלי הכלא איך להיות הורים. פשוט ככה. אם הילדים לא מפחדים, ההורים חייבים לפחד ולקחת שליטה.
אומרים הורים שלא מתערבים במה שקורה בחיי החברה של הילדים שלהם: "עדיף שהילד יחרים ולא יהיה מוחרם". בעיניי זה אותו היגיון שעומד מאחורי האמירה "עדיף שיאנוס ולא יהיה נאנס", "עדיף שידרוס ולא יידרס". ובאופן אכזרי זה נכון – עדיף שהילד שלך לא יהיה קורבן, אבל מי אומר שזאת חובה שהוא יהיה המקרבן? מה עם להיות הילד הזה שמתייצב לצד המוחרם, מה עם להיות הילדה שמודיעה למורה, למנהלת, למשטרה, על מה שקורה? אילו מין אנשים אנחנו מגדלים פה, שההורים שלהם נותנים להם גיבוי לרמיסת הזולת, והעיקר שלא יירמסו בעצמם?
בכל פעם שתלמידה חדשה מגיעה לכיתה של בנותיי, אנחנו ההורים מוודאים שהבנות קשובות לקשיי הקליטה של החדשה, מזמינות אותה הביתה, משתפות אותה במשחקים, מאפשרות קליטה מהירה ובטוחה. וגם אחר כך, אם מתגלים אפילו ניצני חרם – שאגב, מטופל מדהים במוסד החינוכי שאליו אנחנו שייכים – מייד יש התייצבות לצד המוחרמת, גם אם מדובר ביציאה נגד חברה טובה, וגם אם צפוי נזק חברתי קצר מועד. שיחות על המצב החברתי בכיתה נערכות אצלנו בבית על בסיס יומי, והחינוך שלנו אומר – קודם כל קשב לחלש, אחר כך כל השאר. וזה עובד, גם לנו וגם לכל קהילת בית הספר.
חייב שר החינוך להכריז על פרויקט מיגור החרמות מבתי הספר. לא נרשמנו אליהם כדי לקבל ילדים בארונות. זה מבחן הבגרות של השר, מעניין כמה יקבל. בינתיים, בבחינת המגן הציון הוא נכשל.
