שני כוכבי מרום זרחו השבוע בשמי הציבוריות הישראלית, כשני כטב"מים המתנגשים באוויר מעל רעננה. האחד, פרופ' איתי בנימיני, לוחך הארטיקים ביום כיפור, שהיה לו דחוף לבאס את התפילה בגן מאיר בהתנהגות אנטי־חברתית מגעילה, והשני, צבי אליה, תכשיט נתנייתי שהפך עצמו למכונת רעל של איש אחד ופרסם אלפי פוסטים נגד כל מי שלא בא טוב לביביסט הרשע שגר בתוכו, כולל משפחות חטופים, אהוד ברקים וכל מי שציווהו ליבו הקטן.
לכאורה שני אנשים שונים, מגיעים משני קצות הקשת העלק־אידיאולוגית, אבל בעצם מגיעים מאותו מקום עצמו. מקום של חוסר יכולת לראות מורכבות, לחוש חמלה כלפי הזולת גם אינו חושב כמוך. מקום של היסחפות בלתי מבוקרת למחוזות של "המציאות לא מוצאת חן בעיניי, אהפוך לאדם אלים ואשנה אותה בכוח".
ופה, מתברר שלא משנה אם אתה מוכר תכשיטים או פרופסור מדהים בוויצמן עם מבט מתנשא, המנגנון הוא אותו דבר בדיוק. ניתוק. ניתוק מהלב הטוב שיש תמיד בקרבו של כל אדם, וניתוק מעם ישראל על כל צבעיו ודעותיו ואמונותיו. מחשבה שיש רק אפיק אחד שניתן ללכת בו, וכל דרך אחרת ראויה לטיפול מבטל, כוחני, דורסני.
ומה שמאפשר לשני כוכבי השבוע לזהור אלה הרשתות החברתיות. גם הפרופסור מפרסם ללא הרף חומרים פרי עטו, יצירות מלאות ארס והרס, וגם העלוב מנתניה מתחבא מאחורי פרופילים פיקטיביים ומשחרר נפיחותיו בסתר. עד שנחשף.
וראו זה פלא, שני אנשים באמת לא מעניינים במיוחד – אלא אם כן אתם בענייני מתמטיקה גבוהה או חפצים לקנות שעון – הופכים למשפיעים על מצב הרוח הציבורי, על החוסן הלאומי, מופיעים במהדורות, שמם בפי כל, אפילו למדור הזה, שתנאי הקבלה אליו קשים במיוחד, הצליחו להסתנן.
כי אנחנו חיים בעידן הקיטוב המתוכנן, ועל אנשים טובים שמכינים מזון לחיילים תשמעו פחות, אבל על כסיל בעל תואר שליקק ארטיק מול פני ציבור בצום תשמעו מכל חור. אז אם אתם מכירים אותם, נתקו קשר. היום. לא שלום, לא בוקר טוב, לא תן לי שעון ולא פתור לי משוואה. יש לייבש עד שישובו בתשובה שלמה.
