לא תאמינו מה קרה לי השבוע. אני לפחות לא האמנתי כשקיבלתי שיחת טלפון שהזמינה אותי לשיחה אישית עם בני גנץ, האיש מהסקרים המחמיאים. הסכמתי, ובליבי כבר נערכתי לומר "לא" לשפע ההצעות שיעתיר עלי הגנץ.
בבוא היום עליתי על אופניי ודיוושתי למשרדי כחול לבן. לבשתי את הטי־שירט הכי פחות מקומטת ופסעתי אל הלשכה. אווירה של שעמום מפוהק פגשה אותי שם. איטיים החיים באופוזיציה.
ישבתי לשוחח עם ראש הממשלה התיאורטי כשעה. היה מעניין, אם כי לא מסעיר. עשרה קבין של כריזמה ירדו לעולם, וגנץ נטל אולי אחד. הוא לא האיש שגורם לך להתאהב בו בדקה, להעריץ אותו בחמש, ללכת אחריו באש ובמים בעשר. אבל הוא ענייני, ישיר ומדבר פתוח. בעיניי התמימות הוא נראה ישר כמו סרגל. ואל תגידו לי הממד החמישי. לא יודע מה היה שם, גם לא טרחתי לשאול. מטחנת הספינים משאירה אותי אדיש. אבל בנכונות שלו לדבר בגילוי לב על קשייו ועל התלבטויותיו מצאתי רמת אמינות גבוהה ובלתי מתייפייפת.
אמרתי לו שאני מצפה ממפלגתו להפוך לדמוקרטית. אם רוממות הדמוקרטיה בפיהם, יואילו לקיים בחירות. הוא הסביר לי את המורכבות ואת החששות מיצירת דמוקרטיה דוגמת זאת של מרכז הליכוד, שבה חברי הכנסת עובדים אצל חברי מרכז. הוא הבטיח לי שממש בימים אלה פועלים אצלם לייצר מודל דמוקרטי, שייתן מענה לחששות האלה. אמרתי לו שבזה הם ייבחנו. יעצתי לו להוביל תהליך של דמוקרטיזציה בכל גוש המרכז, אחרת יהיה פער גדול מדי בין ההצהרות לפעולות. הבטיח ליישם. נראה.
הוא שאל אותי במה חשוב בעיניי לטפל עכשיו. אמרתי – האלימות במערכת החינוך. החרמות, הסרטונים, המכות. הסברתי שילד שיוצא חבול ממערכת החינוך לא ישקם את חייו לעולם. נוצר פה דור חדש פוסט־טראומטי מבית הספר. לא מהצבא. הוא התרשם, רשם על פתק. מה עשה בו אחר כך? לא אדע לעולם.
הזמן חלף, הצעה להצטרף לפוליטיקה לא הגיעה. שאלתי אותו אם אין בכוונתו להציע לי את תפקיד שר הביטחון בממשלתו העתידית לכאורה. אמר שהוא בונה על גילה גמליאל. צחקנו. יש לו הומור לא רע. קמנו להיפרד. וואחד גובה יש לו. היתה שעה נעימה. עליתי על האופניים ודיוושתי הביתה. חשבתי שלמרות שאני אוהב אנשים בעלי אישיות קצת קיצונית, צבעונית, כריזמטית, יוצאת מהקווים, את ראש הממשלה התיאורטי שלי אני מעדיף בגוני אפור פלדה.
