הלכה השנה הכי מורכבת שאני זוכר פה. אחרי 2023 שהיתה הכי זוועה, באה השנה היוצאת עם מסרים כל כך מורכבים, עם סתירות פנימיות כה עזות, שבעיניי טוב שהיא נגמרה ושאפשר להתחיל מהתחלה, לא שהשנה הנכנסת מבטיחה פשטות. מבחינתי האישית, קרעו אותי מבפנים שני כוחות אדירים.
האחד הוא הרצון החזק עד כאב באחדות. בכל מקום ראיתי אנשים שזז בהם משהו ושהבינו שבלי אחדות אמיתית, לא מהשפה והחוצה, אין לנו מה לחפש בסביבה הרעילה הזאת של המזרח התיכון. אנשים ונשים שהבינו והפנימו כי רק דרך נתינה לכלל, בלי חשבונות של השתייכויות שבטיות, בלי לחפש ריב על כל מילה שעוברת במרחב, רק דרך חיבור נדיב, אפשר לרפא את כל מה שקרעו המפרידים במילותיהם הקשות.
הנתינה שלי היתה ועודנה המופע "פתח ליבך" עם דוד ד'אור שרץ בהצלחה צנועה בכל הארץ ומעלה את האחדות על נס, ומעבר לזה גם התנדבות יומיומית ללמד את עיקרי תורת ימימה זצ"ל לאוכלוסיות שנפגעו בשבעה. ניצולי הטבח, נכי צה"ל, הלומי קרב. גיליתי שיש לי כלי מדהים לריפוי נפשות כואבות, הלימוד שלמדתי ולומד, ואני מחלק אותו בחינם למי שצריך. להילחם לא קראו לי, אבל להילחם על השפיות זימנתי את עצמי, ויצא לא רע.
הכוח השני, שפועל עלי בכיוון הפוך, הוא הרצון לסיים כבר את שלטון משפחת נתניהו ועושי דברם. כידוע, או שלא, אני נטוע עמוק בימין האידיאולוגי. אני קורא בימים אלה ספר מהפנט, "הבגינים" של גיל סמסונוב, עם ההיסטוריה המוסתרת של המחנה הלאומי שלא הכרתי. כמה שאני קורא יותר על אצ"ל ולח"י ומה שעולל היישוב לגיבורי המחתרות האלה, כך אני מעמיק בתחושת השייכות למחנה הזה.
אני מרגיש שגדלתי בצד הלא נכון, שנשדדה ממני השייכות האמיתית, הפנימית, העמוקה שלי. ועם זאת, אני יודע בוודאות שעיקר הפילוג בעם מיוצר דווקא בצד הזה, בצד הלאומי, לצורכי שימור שלטון, גם בגלל משקעי עבר וגם מטעמים ציניים להחריד. אני מבין שבשם האחדות, הקדושה בעיניי, מנסים להשתיק כל מי שאומר את האמת הפשוטה – בלי ניקוי אורוות יסודי מהנזקים שגרמה המשפחה לעם ישראל, נמשיך להתבוסס בבוץ השנאה ההדדית שאין לה שום סיבה.
מת לאחדות, משתוקק לשינוי. איך אני מיישב את אלה יחד? סותם את הפה? צועק בקול גדול? פעם ככה, פעם ככה. דיוק גדול לא יצא מזה השנה. מקווה שבשנה החדשה למניינם יקרה כבר משהו שיסדר מחדש את הכלים על הלוח שנקרא החיים שלנו. שנתחיל מהתחלה באהבה. שנה טובה.
