יש תנופת ביטול של כל מה שהותירה הממשלה הקודמת. מעין תחרות לא סמויה מי יבטל יותר – ולא משנה המחיר. הנה, המס על החד"פ. לא יודע, לא ביקרתי בליבו של ליברמן לאחרונה, אין לי מושג למה גזר את המס על הכלים החד־פעמיים, האם נקמנות מרושעת או ענייניות קרה. אבל במבחן התוצאה, ירד השימוש בזבל המזהם הזה שמתחפש לכלי אוכל. הושג הישג. למה לבטל? בעין של מי נתקעת האצבע?
ועל המתוקים כבר דיברנו, עד שבא לנו משהו מתוק. אבל באמת, לוותר על חינוך הציבור דרך מיסוי זאת ממש הפקרה של אנשים שלא יודעים כרגע מספיק על הקשר בין אכילתם ושתייתם למצב בריאותם. לא מלמדים אצלם את זה, ואנשים משמינים, וסוכרת, וקטיעות. ראיתם? אנחנו מקום ראשון בעולם השנה בקטיעות איברים בגלל סוכרת. והשיתו את המס, וירדה הצריכה. וחיים ניצלים כך, ממש. ומבטלים. שפיכת דמים ממש בשם המחיקה. לא חשוב של מה.
והבעיה עם ביטול, וביטול של ביטול, ומחיקת מורשת הדדית בכל פעם שיש שינוי ממשלה, היא שזה מעמיד את האזרח על חול נודד. הוא לא יודע שהישג שהושג אכן יישאר, ומפלה שקרתה לא תתהפך. אין המשכיות. וזה חמור מאוד. אין כבוד. אין הכרה שגם יריב פוליטי יכול לדייק במעשיו ללא קשר למחנה שהוא נמצא בו. אין הבנה שאנחנו כולנו, באמת, גוף אחד.
בעם היהודי לדורותיו תמיד יש שלושה כוחות. כוח דתי, אמוני, קשור לבורא ורוצה לחיות על פי התורה ולהשליטה על כמה שיותר תחומים בחיים – ויש כוח לאומי. זה הכוח שרוצה בכל מאודו בתקומת עם ישראל, בפריחת ארץ ישראל, רואה בעניין הזה ערך הקודם לרוב הערכים. ויש כוח ליברלי, שקשור יותר לערכים אנושיים אוניברסליים. תמיד היינו מחולקים לשלושה מחנות שנאבקו ביניהם. כשגברה המחלוקת – התפוררנו וגלינו, כשידענו לעבוד יחד ככוחות משלימים – שגשגנו.
גם עכשיו. ההבנה כי שלושת הכוחות נועדו להשלים זה את זה ולא לרמוס איש את רעהו, שיש אמת גם אצל המחנות ה"אחרים", ויש שם בינה, מוסר, תועלת ושותפות, הכרחית להמשך קיומנו. הרוצים בהמשך קיומנו, יבטלו את תרבות הביטולים והמחיקות, יתעלמו מהקיצונים המצויים בכל מחנה וממאיסים אותו על השאר, ויתאמנו על לראות מה טוב אצל המחנות האחרים, מה הנקודות שניתן לעבוד איתן למרות המחלוקות. קצת ביטול עצמי לפני ביטול הזולת, יבטל גזירות רעות ועתידים מפחידים. ואם לא, תבטלו את המינוי לטור הזה.
