בכל כמה ימים אנחנו נחשפים לביטוי חדש של הרוע המוחלט החי מעבר לגבול, בליבם השחור של אויבינו. כך קיבלנו את הרוע הקיצוני במה שקרה למשפחת ביבס ובמה שעשו לשני חטופינו אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל, שראו שחרור – וחזרו למנהרות.
ונשאלת השאלה מה עושים כשפוגשים ברוע מוחלט, רוע שאי אפשר לשנות אותו, רוע שטבוע בתוך המערכת הפסיכולוגית בעומק כזה, ששום חינוך מחדש לא יוכל לשנותו. ואנחנו רואים איך מערכת העברת הרוע הבין־דורית עובדת, רואים את הילדים שלהם, שחלקם אפילו נראים די חמודים, יונקים את שנאת ישראל עם חלב אמם ועם סרט המצח הירוק של אביהם. ברור שאין לנו כוח, וגם לא אמצעים, לחולל שינוי תודעתי עמוק אצל בני השטן האלה. אז מה כן?
קודם כל לפתח חסינות מול הרוע המוחלט. לא להתרגש ממנו כל כך. לא להיות מופתעים מכל גילוי חדש שלו, מכל תעלול חדש שהם ממציאים כדי להכאיב לנו. להביא בחשבון שכל היצירתיות האנושית שהם מסוגלים לה מוקדשת רק כדי להכאיב לנו, ולכן חובה לפתח סוג של שוויון נפש מול יכולת ההמצאה הבלתי נגמרת שלהם.
אנחנו קיבלנו אותם בתור השכנים שלנו עם סיבה ומטרה, וחייבים להשתמש בהם כדי להשתפר בעצמנו. לא לרדת חס וחלילה אפילו לחמש רמות מעליהם, שגם זו מדרגה ירודה ביותר, לא להגיד לרגע "אם הם עושים ככה – גם לנו מותר". ההפך, אל מול כל גילוי של מפלצתיות, להעמיד גילוי של אנושיות, חמלה, נתינה, ראיית טוב, התכוונות לטוב.
מובן שכל הטוב שבנו לא יכול להיות מכוון אליהם. איתם גמרנו. אסור לחמול עליהם יותר בשום דרך. אסור לראות אותם כבני אנוש בכלל. יש להסיר מעליהם כל אחריות, ומאיתנו כל פנטזיה שיבוא יום והם ישתנו. הם לא. את כל הטוב שבנו צריך להפנות פנימה, אל עצמנו. אם הם מתאכזרים אלינו כי אנחנו יהודים, אנחנו חייבים להיות טובים אל עצמנו בדיוק מאותה הסיבה, כי אנחנו יהודים.
ולכן, כל מי שהוא יהודי כמונו, ראוי למנה של אהבת חינם, של מתן קרדיט מראש לפני שרואים את הפגמים והליקויים. אל מול הרוע המוחלט, המזוקק, התשובה היחידה היא להתחבר לטוב המוחלט החבוי בעומק ליבנו. אותם צריך לגרש, וכך גם את הרוע שנוצר בנו כתוצאה מחיכוך איתם. הרוע המוחלט הוא מתנה. כשצוחקים לו בפרצוף והולכים לעשות משהו טוב, מנצחים אותו בלי לרדת לרמתו. שננסה?
