קרנף

כשהייתי בתיכון, לא הצלחתי להקשיב בשיעורים ולו לרגע קט. ארבע שנים עברו עלי בפעילויות שהמצאתי לעצמי במקום למידה, וכללו בין היתר כתיבת עיתון הומוריסטי יומי בשם "פתשגן" שחולק בשיעור האחרון מתחת לשולחנות, עשיית מעשי קונדס, וציור קרנפים.

על הקיר מול הטור בו ישבתי ובזבזתי את נעוריי, היה תלוי רישום של קרנף, ובמשך מאות שעות במצטבר העתקתי אותו שוב ושוב בחלק האחורי של המחברות הנטושות שלי, שתמיד קיבלו בתחילת השנה שער יפה מלא רצון טוב, ואחרי שלושה דפים נעזבו לאנחות בילקוט.

מאז ועד היום, קרנף בצדודית זה הציור היחיד שאני יכול לצייר בביטחון שיזכיר את האובייקט המצוייר. ומכיוון שנפשי נקשרה בנפש אוכל העשב השלו-עד- שמעצבנים-אותו הזה, התחלתי לגלות בו עניין מעבר לציור, ואם תשחקו איתי את המשחק- אם היית חיה איזו חיה היית, סביר שתקבלו את התשובה קרנף. זה גם מתאים לשינוי הפוליטי שעברתי, שבעיני הנשארים המעטים במחנה שנטשתי נחשב להתקרנפות. להגיד לי שאני מתקרנף זאת מחמאה, כי באמת הקרנף הוא חיה מעולה, יפה, עדינה, שלאסונה עמי המזרח ותימן רואים בקרן שלה סגולה לאון גברי, כפי שהם רואים בכל חפץ גלילי מוארך, והם צדים אותו ומכינים מהקרן אבקה זוקפת נפולים לכאורה, מה שמסכן כעת את אוכלוסיית הקרנפים בעולם עד לדרגת סכנת היכחדות מידיית ותמידית. כמה טיפש האדם.

חיבתי לקרנפים כמובן לא נעלמה מעיני בנות משפחתי, וכך יצא שליום הולדתי ה 60 שחלף לפני כמה ימים קנתה לי בתי הבכורה קרנף. אמיתי. שמו מקסוול והוא חי בשמורה בקניה. הליך הקניה לא נגמר בהודעה על חבילה גדולה בדואר, אלא בתעודה התלויה כעת בסלון המעניקה לי את האפוטרופסות על מקסוול הקטן, קרנפון יתום שהוריו נפלו קורבנות לסכיני ציידי הקרן יקרת הערך, שמחירה מאמיר עד כדי 200,000 דולר לאחת.

בתמורה לכתב הבעלות אני מעביר מעתה תמיכה חודשית צנועה לשמורה בה הוא חי שיהיה במה להאכילו. אני מניח שיש עוד כמה מאות אנשים כמוני ברחבי העולם עם אותה תעודה על אותו מקסוול, ואני שמח. מה אני צריך את כל האחריות על קרנף קטן? נחלוק.

ואם יבוא יום והגיל יעשה את שלו ויתש כוחי, אסע לי לקניה, אל מקסוול שלי, אגיד לו- "אבא בא לבקר!", ובמקום נשיקה אתן לו ליקוק על הקרן, ומיד אוני ישוב אלי כבראשונה. זאת קרן שנותנת ריבית.