משהו מטורף קורה במרחב העירוני ביישובים שבהם יש קורקינטים להשכרה. יש תחרות סמויה בין המשתמשים המתחלפים על הכלים האלה מי ישאיר את הקורקינט באופן המפריע ביותר לתנועת הציבור. אני פוגש כל יום גלגינועים (קורקינטים) עומדים לרוחב מעבר חצייה, לרוחב נתיב אופניים, בכניסה לבניין תוך חסימה הרמטית, חוסמים מדרכות, מוטלים כפגרים באמצע שבילים. סיוט.
לפני הפתרון – ויש אחד, חכו עוד שנייה – צריך לומר שזה ביטוי עמוק של דור ה"רק אני קיים". זה דור הסלפי, ההתנתקות מהזולת כאובייקט חי בעל צרכים, והחפצתו לכדי מישהו בווטסאפ או ברשת. אווטאר. לא בנאדם. לכן אין אמפתיה, אין בכלל חשיבה של מה התוצאה של המעשה שלי על הזולת. כי ככה נוח לי, וזהו.
באין חינוך, באין מצפן פנימי, חייבים שיטות אכיפה חכמות. לו אני ראש העיר, או שר התחבורה הדו־גלגלית, מישהו בעל כוח כלשהו, הייתי מכנס את נציגי כל חברות הגלגינועים האלה לחדרי הצנוע אך המשדר ביטחון ואלגנטיות. הייתי אומר להם – משעה 12 היום הרישיונות שלכם מבוטלים. נא לאסוף מהרחובות את כל הכלים. כלי שיימצא מחר בבוקר, ייאסף על ידי העירייה ויימכר לציבור.
הייתי ממשיך ואומר – התנהלותכם המופקרת לקחה מהולכי הרגל את השטח שלהם והפכה אותם לטרף קל של נהגים לא מוכשרים לנהיגה, שהופכים להיות נוטשי כלים המסכנים את המשתמשים בדרך. רבותיי, רישיונכם יוחזר לכם כשתראו לי פיתוח טכנולוגי שמוודא שהכלי חונה במקום סביר. באירופה זה ככה. לא יהיה סדר – לא יהיה בכלל. אני מציע את הפיתוח שלי: בתום הנסיעה לוחצים על כפתור ה"סיים נסיעה". מגיע כפתור מצלמה והוראה – נא לצלם את הכלי חונה. יש לצלם, אחרת ההשכרה לא נגמרת, ולשלוח למוקד של החברה, שם מישהו יישב ויאשר כל חנייה בנפרד. בעתיד אפתח אלגוריתם שיעשה זאת, אחרי שאשלים בגרות בחשבון 2 יחידות.
ובעניין הרוכבים, אין טעם באכיפת מגבלת הגיל, 16, על הרוכבים. לא פרקטי ולא סביר. הם יכולים לרכוב מעולה. יש ללמד כל נער ונערה שרוצים לקבל רישיון לדו־גל לעבור תיאוריה מותאמת ולקבל אישור תנועה. מי שייתפס ללא אישור כזה, לא יוכל להוציא רישיון נהיגה למכונית עד גיל 18. ככה חיסלתי את הבעיה. טס להציל את האוקיינוס האטלנטי מהתחממות, להתראות בשבוע הבא.
