צופים

את השבת האחרונה עשיתי על גדות הירקון, במפגש של כל שבטי צופי הים של המדינה. מכל ערי החוף הגיעו אלפי החניכים להתחרות בחתירה בנחל, בזריקת חבל למרחק, בקשירת קשרי ספנים ועוד מלאכות ים מעין אלה. כמה נאים הם כל הילדים והילדות בשלל צבעי שבטיהם, כמה חזקות הן קריאות המורל שלהם, איזו רוח טובה שרתה על גדת הנחל. גם גביע הבאנו הביתה – הילדה זכתה במקום שני לשכבת גילה. אין גבול לגאווה.

אלא מה? שתחרות החורף הזאת עשויה להיות האחרונה – כך שח לי מנכ"ל צופי הים בישראל. ולמה? כי תקציב תנועות הנוער קוצץ ב־22 מיליון שקלים, ולכן כל המפעלים המיוחדים של תנועות הנוער לא יקרו בשנה הבאה עלינו לרעה.

אני לא מבין מה הם עושים, שר החינוך ושר האוצר וכל הנוגעים בעניין. הרי ברור שהנוער במצוקה קשה. הרי ידוע שמספרי הצעירים שמדווחים על אובדנות זינקו לשמיים, וחלק אף ממש עלו השמיימה לצערנו. הרי ידוע שהכי טוב למצבם של בני הנוער זה להוציא אותם מהמסכים, מהחדשות, מהחששות, מהסרטונים, לפעולות של ספורט, של מפגש, תחרויות, נסיעות, טיולים. זה ממש נדרש ברמה של חוסם עורקים. אז מה עושים? מקצצים. ולא תגידו מקצצים מיליארדים הכרחיים – כולה 22 מיליון שקלים, שעבור התנועות הם סם חיים ועבור התקציב הם פירור. למה? איפה המחשבה החינוכית? איפה ההבנה האנושית? מה קורה פה, לכל השדים והרוחות?

לפני התחרות הזאת בתי התאמנה במשך שבועות. קמה ב־5:00 בבוקר ונסעה אל השבט, חתרה בסירה לאורה של הזריחה, התחזקה, התגייסה, שמחה, הרגישה שיש משמעות לקיומה. איך אפשר לקחת את זה ממנה ומכל חניכי התנועות למיניהן? מה נותנים להם בתמורה? עוד זמן בטיקטוק הרעיל? עוד זמן בפורנו? עוד חרמות? התנכלויות? הדרות?

מיליארדים נוספו לחינוך החרדי – שאינו חינוך כלל בעיניי, כי הוא לא מביא את המחונכים לתרומה משמעותית למדינה, לחברה. ולא, לימוד תורה לא נחשב בעיניי אם הוא נשאר בתוך כותלי בית המדרש. ובעוד אי־החינוך הזה מתעצם ומעמיק את אי־ההשתתפות במטלות המשותפות לכולנו – החינוך הבלתי פורמלי, החינוך הכי חשוב והכי זול, מקוצץ עד עפר.

הממשלה הזאת מיצתה. היא לא מבדילה בין עיקר וטפל. לא רק שאינה מועילה – אלא היא ממש מחבלת בילדים שלנו. אין מחנה קיץ בשבילה השנה.

צופים
איור: משה בנימין