יש משהו אחד שמפחיד אותי ממש. היום שאחרי המלחמה בעזה. היום שבו יפתח הגבול והתקשורת הבינלאומית תוכל להיכנס. ומה שהם יגלו שם זה שאין רפיח ואין עזה. שהמקום נראה כמו אחרי פצצת אטום, רק בלי הקרינה.
אני לא מומחה גדול למלחמות העבר, אבל נדמה לי שמאז ששוטחה דרזדן על ידי כוחות הברית במלחמת העולם השנייה, לא נמחק אף מקום על פני כדור הארץ באופן כל כך מוחלט כמו שאנחנו עשינו ועושים בעזה.
אין לי אישית שום בעיה מוסרית עם הכלים ההנדסיים הכבדים ההופכים את ערי האויב לאבק. אין לי שום ביקורת על כוחות ההנדסה המפוצצים מבנה אחר מבנה. ההפך, אני מצדיע ללוחמים שהפכו להיות קבלני עפר. אבל צריך להתכונן לזה שהתמונות של המרחבים החרבים יציפו את אמצעי התקשורת ואת התודעה של כל העולם ברמות קשות ביותר. אנחנו נצטרך לענות על שאלות עוינות ולהסביר למה מחקנו מעל פני האדמה את עזה ובנותיה.
יש לי תחושה שכמו שהמערכה ההסברתית על קיומנו מתנהלת באופן המרושל ביותר ,שרק מתי מעט דוברים מוכשרים מנסים להציג את הטיעונים שלנו בפני העולם, גם כשנעמוד מול האתגר ההסברתי הבא לא יהיו בארגז הכלים שלנו לא דוברים טובים ולא טיעונים טובים. כך נגיע די מהר למצב של מדינה מצורעת לחלוטין.
זה הזמן לחשוב טוב מה קורה ביום שאחרי, כי הוא כבר נוקש בדלת. אפשר להתעלם מנוכחותו אבל אני מניח שתוך חודש -חודשיים הוא כאן. יחד איתו מגיעים מאות ואלפי צוותי צילום באפודים כחולים עם המילה "PRESS" עליהם, והם יחפשו בכל פינה עדויות לחיים שהיו ונגדעו. יראיינו את העזתי שפעם היה לו איפה לגור ועכשיו מסתובב בין החורבות מחפש דובי של ילד שאפשר להציל, גם אם הוא ממולכד.
זמן טוב עכשיו להסיר מהרשתות סרטונים של שמחה לאיד בזמן פיצוץ בתים, כי הם עומדים לככב באינסוף כתבות שיצאו מכאן עם דיווחים על הנזק האדיר שגרמנו לתושבי סדום ועמורה האלה.
ויותר מהכל – גם אם איחרנו מאוד להגיע לנשף ההסברה העולמי, אף פעם לא מאוחר מדי להקים גוף אפקטיבי, מתוקצב בנדיבות, עם דוברים ודוברות שיודעים לדבר אנגלית, עם אנשים מבריקים ששולטים ברשתות החברתיות, שיסבירו למה לא הייתה לנו ברירה אלא להפוך את רצועת עזה למקום שגם דורות קדימה יהיה בלתי ניתן ליישוב מחדש.
