מדברים על יתומי המלחמה, ולא מדברים על היתומים בהשהיה של כל הלוחמים שהתחילו לעשן במלחמה ושימותו רק בעוד שנים, כתוצאה מהפיתוי להתחיל או לחזור לעשן בגלל הלחץ. כתבתי פה כבר על קצרי הרואי שחשבו שהם עושים טובה ללוחמים וחילקו פאקטים בלי חשבון, ובפועל הפעילו את מנגנון ההשמדה העצמית של כל אלה שהתפתו לראות בסיגריה חברה טובה לשעת צרה והמתנה.
הנתונים שאני רואה מצביעים על זינוק במספר המעשנים במדינה, גם של התחלות חדשות וגם של אנשים שחזרו לעשן. מסביבי המון אנשים מדווחים שהמלחמה נתנה להם לגיטימציה לשוב לסורם אחרי שכבר נגמלו, כי כביכול הוכח שהחיים כה שבריריים וזמניים, ולא תדע מה יהיה מחר, אז למה לא לעשן? הרי הנזק יגיע רק בעוד שנים רבות, ולך תדע אם בכלל נזכה לכל השנים האלה במציאות הקשה שנגזרה עלינו.
ואני אומר – יש להוסיף "חוק יתומי עישון" לספר החוקים של מדינת ישראל, הקובע כי ילדיהם של אנשים שמתו מסרטן ריאות כתוצאה מעישון, שהם 80% מכלל הנפטרים מהמחלה המזופתת הזאת, יהיו זכאים לקצבאות מחברות הטבק, הטבק לגלגול, הנרגילות והאידוי. יתכבדו החברות הללו ויקימו קרן של מיליארדים למימון חייהם של אלה שאיבדו הורים שנפלו בטבק, בגלל לחץ או אופנה או טיפשות. שיחשבו טוב־טוב במטות החברות האלה אם שווה להן להשתמש בהזדמנות הפז של מלחמה קטלנית כדי להוסיף קטל נוסף, באמצעות חלוקת סיגריות לאנשים בשעת חולשה ופחד.
ועוד בענייני עישון: דבר קרה בישראל, ובג"ץ בחר להתערב בסוגיית העישון בבתים משותפים. אחרי שנים של גרירת רגליים, בית המשפט הורה למשרדים הרלוונטיים לתת דעתם על הנזקים שגורמים מעשנים כבדים במרפסות לשכנים הגרים מעליהם או לידם, שמקבלים את כל העשן לתוך בתיהם.
זוהי סוגיה מורכבת ונפיצה, כי היא פולשת אל תוך חופש הפרט לעשות בביתו כרצונו. אני מאוד סקפטי שיהיה גורם שיאכוף זאת במדינת אי־האכיפה שבה אנחנו חיים, גם אם בג"ץ אכן יחליט בסוף לאסור עישון פוגעני. לפחות לכל הרבים שמרגישים שכרגע הבעיה שלהם לא מטופלת – תהיה כתובת, תהיה הקלה מסוימת ותהיה אפשרות אולי לתבוע נזיקין מהמרעילים אותם בבתיהם. כי גם ביתו של הלא־מעשן הוא מבצרו. החיים בארץ ישראל עולים בדמים רבים כתוצאה ממלחמות עם הסרטן השוכן מעבר לגבולותינו. אנחנו לוקחים את זה ללב, אבל ממש לא חייבים לקחת לריאות.
