סתיו

החגים באו השנה בזמן. לא דבוקים לחופש הגדול, נוצרה שגרה חדשה, היה זמן להירגע מהמולת הקיץ, ללמוד על החגים. הריח של ראש השנה כבר מדגדג באף, ריח כה מיוחד. מעניין אם יש אותו בחוצלארץ איפשהו או שזה ניחוח ראש השנה בארץ ישראל בלבד. אבדוק.

הימים עוד חמים אבל בערב פתאום מפתיעה אותי רוח ובפיה בשורה- תתארגן, זה עומד להסתיים. הקיץ מפרפר פירפורים ראשונים, עוד מעט יתש כוחו. והלב שלי מתכווץ בעצבות פתאומית, כי אני רוצה קיץ תמידי, מעדיף לבוש קליל כל השנה, בלי חימומים, שכבות, גרביים, כל אלה. אוהב להיות חופשי, וחופש זה חום בשבילי. כה נעים לי כשחם עד כי עלה חשד שיש לי שורשים במשפחת הזוחלים, הזקוקים לחום כדי לחיות. עשיתי בדיקת די.אנ.איי, התגלה שיש לי חרדון בשושלת, אי שם במדרון הדורות.

בשבילי בוא החורף זה זמן של אֶֶבֶל קטן, זמן של כניסה לכוננות, נזילות, החלקות, מחלות, הרבה טישו הולך בחורף. מעדיף מגבות בריכה. ואני קורא שהשנה יתעכב כנראה החורף ואני נרגע טיפה, אבל מצד שני אני נדרך, שינוי האקלים בדלת, ואם יתעכב החורף אולי יתעכב עוד בשנה הבאה, ובתוך כמה שנים ייתכן שלא יהיה יותר חורף. אולי כמה שבועות של סערות ושטפונות, וזהו. ואז יתגשם חלומי לקיץ כמעט כל השנה, אבל באיזה מחיר? בצורת תמידית. אני קרוע בין האישי לבין הגלובאלי. מה אחליט בסוף? מה עדיף לי- פוך ותנור או יובש ומידבור?

ובאמת, אם כל מה שמדברים יקרה, וכנראה שכן, אז אנחנו הדור האחרון שיחווה כאן חורף של ארץ ישראל. גשמי ברכה ומרבדים ירוקים, הרים מטיפי עסיס וגבעות מתמוגגות, שלוליות חורף וזרימות בנחלים. ואם כך, חייב אדם לאמץ את העונה הזאת, מאתגרת אנשים רזים ככל שתהיה, ולספוג את צינתה אל גופו, כי עוד נתגעגע לחיים עם עונות, עם מלתחות, עם מטריות, כובעי צמר, הכן רכבך לחורף. לא יהיה חורף. בשביל חורף ניסע לאנטארטיקה, שם יהיה קריר בערב חודשיים בשנה.