סלפי

איזו פרסומת לאפליקציה תפסה את עיניי. היא הבטיחה להפוך כל צילום עצמי, סלפי, לחגיגה אסתטית מחמיאה.

זמני היה בידיי, הורדתי. צילמתי את עצמי, דבר שאני ממעט לעשות בדרך כלל, אבל התפתיתי. פתטי. והיישומון מייד הציע לי כל מיני פילטרים להפוך אותי ליותר נאה ממה שאני באמת. שיחקתי עם זה קצת. בלחיצה אחת עורי הפך לחלק ללא כל סימני גיל, בלחיצה נוספת קיבלתי תווי פנים של כוכב קולנוע. ככה אמרה האפליקציה. ואכן, הפנים שניבטו מהמסך הזכירו במעט אותי, אבל היו מצודדים פי מאה מכל רגע מובחר בתולדות הלוק שלי. המשכתי לשחק, הטלפון הצעיר אותי, וביגר, והוסיף זקן אופנתי, וצבע את שערי. והכל היה יפה לתפארת, ולאט־לאט ומהר־מהר התרחקה הדמות במסך ממי שאני וקיבלה חיים משל עצמה, כאילו לקחה תא אחד מוצלח ממני, ואת כל השאר יצרה בעצמה על פי טעם ההמון.

התלבטתי אם להשתמש בתמונות המעובדות האלה לתמונת פרופיל שלי. מי כבר ירגיש. והחלטתי שלא, ההונאה הדיגיטלית המקובלת כל כך היום בקרב צרכני וצרכניות הפילטרים לא מקובלת עלי.

כמוה ככל הונאת התחזות בעיניי, וגם אם היא מניבה רווחים, סופה אכזבה ומפח נפש. אז סיימתי את זמן ההתעסקות בצעצוע הזה וסגרתי אותו, ואז הרגשתי גל דיכאון שוטף אותי. ניסיתי להבין מה פשרו. חשבתי – אולי זה בגלל הפער בין התמונה לבין המציאות, כי כמה שאצליח לשפר את תמונתי, את עצמי לא אשפר באותו קנה מידה, ולכן התמונה המעובדת היא פשוט זיוף, וזיוף אף פעם לא גרם שמחה פנימית אמיתית לאף אחד. וזה מובן מאליו, אבל אז חשבתי עוד קצת והבנתי שעשר הדקות שבהן הייתי עסוק בחיצוניות שלי הן הבעיה, כי כשאני מנסה למצוא חן כדי לקבל אישור מבחוץ, אני מפריט את מצב הרוח שלי ומוסרו בידי זרים שיאהבו או לא את מראה פניי המזדקנים, ולא יקדישו ולו שבריר רגע לליבי ולנפשי, הצעירים תמיד.

בכל מקום אנשים מצלמים את עצמם. כל הזמן. ככל שאדם מצלם את עצמו, כך הוא שוקע בעצבות העיסוק בחיצוני על פני ההתפתחות הפנימית. זה תמיד או זה או זה. אין גם וגם. מחקתי את היישומון וכל התמונות שיצר. איזו הקלה. נשמתי עמוק. העליתי לפייסבוק. מלא לייקים.