סליחה

כולם מדברים על סליחה, אף אחד לא באמת סולח. כולם מבקשים סליחה אם נפגעת, ואומרים בעצם – אם נפגעת זאת בעיה שלך. כולם ממתינים שיבקשו מהם סליחה, ועד אז מתבצרים בכעסם, ואפילו אם הסליחה מגיעה, היא לא בדיוק כמו שרצו, לא בזמן שקיוו, מאוחר מדי, מעט מדי.

לכן אם פגעתי בכם השנה, אני לא מבקש סליחה. לא שהתכוונתי לפגוע, חלילה, אבל במלאכה הזאת, שנטלתי על עצמי, אין ברירה אלא לפגוע לפעמים. למה? כי כל קורא וקוראת מגיעים למעשה הקריאה עם ציפיות. כל אחד ואחת מייחלים לכך שמילים שאני כותב ישקפו בדיוק את מה שהם מרגישים, שתהיה תחושה של התרוממות רוח – הו, הנה יש מישהו שממש מדברר אותי בעולם. ולעיתים מתאכזבים, ופתאום חוטפים וואחד סטירה לפרצוף מאיזו דעה שלא עומדת בהלימה למה שחשבו שצריך להיות. ויש פגיעה.

מדי שבוע אני מקבל מיילים אחדים מקוראים שמדווחים לי שממש אכזבתי אותם, פגעתי ברגשותיהם, איך יכולתי, והנה מעכשיו הם מפסיקים לקרוא מה שיש לי לומר. לעולם. זהו. ביי. אחרי שבועיים הם שוב כותבים משהו. לפעמים. ויש כאלה שבאמת נעלמים. ואני שואל את עצמי: האם יכולתי להימנע מהפגיעה הזאת? אולי עדיף לי לענות על כל הציפיות, למצוא איזה מחולל טקסטים מבוסס בינה מלאכותית שיודע בכל רגע מה סך הציפיות ממני ומנווט את שורותיי בינות למוקשים כך שאף אחד לא נפגע אף פעם?

ואני מבין שעם כל הרצון להתקבל על כל הלבבות ולשמח את כל האנשים, אני מחויב קודם כל לאמת שלי, גם אם היא פוגעת במישהו. עדיף לי שמישהו ייפגע מאשר לפגוע בעצמי באי־אמירת אמת.

עדיף לי להיפגע תדמיתית בעיני מאן דהו מאשר לעשות שקר בנפשי כדי למצוא חן. ואני גם יודע שבמרחב הציבורי היום הרבה אנשים באים כדי להיפגע, פגיעתם מוכנה מראש, והם תרים אחרי אכזבות ועלבונות כדי שיוכלו לפגוע בחזרה, כדי שתהיה להם לגיטימציה להשתמש במילים חריפות ולעשות מעשים קיצוניים המקובלים היום, כמו להוריד עוקב. על פגיעה במי שבאים במטרה להיפגע אין צורך לבקש סליחה, ההפך, לשמוח שעזרתי לשחרר קיטור מהמערכת.

ובכל זאת, על מה אבקש סליחה, שלא תתאכזבו ממני? על כל דעה שלא ביססתי מספיק, שלא חקרתי לעומק לפני שכתבתי אותה, על כל נהמת לב שעלתה בי ולא עיבדתי אותה לפני שפלטתי על נייר העיתון. אשתדל יותר בשנה הבאה. חתימה טובה.

סליחה עצמית

הנה מגיע יום הכיפורים, מדברים סליחה בין אדם לרעהו, בין אדם למקום, ואין מדברים על סליחה בין אדם לעצמו. ואני מרגיש שיש לי דווקא כמה עניינים שאני חייב לבקש סליחה מעצמי, כי פשעתי כלפי האדם היקר לי בעולם, שזה אני.

ראשית, חייב לבקש סליחה מהתודעה שלי על כמות השימוש המופרזת בטלפון. בדוח השבועי שהנפיק לי המכשיר אמש היה כתוב שאני משתמש בממוצע ארבע שעות ביום בשודד עם המסך השחור. לא משנה מה ההצדקות לכך, זה יותר מדי, הרבה יותר מדי. כי אמנם אני קורא לא מעט מהמסך, אבל בין קריאה מועילה לחברתה אני גולש לצפייה בכל מיני זיבורית של הרשת, סרטונים בני עשר שניות שלא משאירים לי שום רישום בנפש, רק נגמרו וכבר נשכחו, ואני מכלה עליהם הרבה מזמן הערות שלי וממשאבי הקשב שלי. אני מבקש סליחה מעצמי על כי נפלתי להתמכרות הזאת, ועל זה שאיני עושה מספיק כדי להיגמל. אני סולח לעצמי על זה ומבין שזה כוח חזק מאוד להתמודד מולו, ומבטיח לעצמי להשתדל יותר.

אני מבקש סליחה מהגוף שלי. אמנם אני מאמן אותו מדי יום, אבל אני יודע שזה לא מספיק. בין אימון לאימון גם אני יושב הרבה יותר מדי, למרות שאני יודע את השפעות אורח החיים היושבני. אני לא הולך מספיק, לא עובד מספיק בגינה, לא רץ בכלל, וגם על האופניים אני מעדיף להסתייע בכוח החשמל ולא בכוח הרגליים. הגוף שלי מייחל לתזוזה, ואני כופה עליו מנוחה שמקצרת את חייו.

סליחה, גוף. אתחיל השנה לאמץ את גישת המיקרו־תזוזה, שאומרת שבכל חצי שעה אני חייב לעשות משהו גופני. אשים לי התראה בטלפון. אה… הטלפון, בעיה. אמצא דרך לזכור. קשר בממחטה.

אני מבקש סליחה מהעצבים שלי. אני מפעיל אותם הרבה יותר מדי, מתרגז על נהגים פוגעניים בכביש, חותכי תורים, עוקפים מימין, יוצא קצפי על אנשי תקשורת מאחזי עיניים, חולי אגו, עילגים, מאבד שלוותי מול אנשים אלימים, רעים, מרעישים. יודע שאני יכול להגיד – זה לא שלי, זה שלהם, זה לא ענייני, הם לא רעים, רע להם, ולחסוך לי את הסערה, ובכל זאת נגרר, מתפתה להתעצבן למרות שיודע שמזיק לעצמי. סליחה, עצבים, ננסה השנה להגן עליכם יותר.

לפני יום הכיפורים סולח לעצמי על שלל אי־דיוקיי כלפי עצמי. כשסולח לעצמי, סולח לכל ברואי עולם, משכין שלום במרומיי. תסלחו לי, נגמר הקטע הזה.