הלכתי לקנות סופגנייה לילדה. ראיתי אחת עם כמה קומות, כל מיני סוגים של ציפויים, מילויים, קישוטים. פרויקט גמר בבצלאל מונח על בצק תפוח. שאלתי כמה. אמרו 19. נזכרתי שראיתי פרסום של רשת מרכולים חרדית על 12 סופגניות ב־15 שקלים. כלומר, במחיר של סופגניית בוטיק אחת אני יכול לקנות סופגניות לכל החג, ויישאר לי גם לפורים.
ואז אמרתי לעצמי: תגיד, אברם, כל העיסוק הזה במחיר הסופגניות לא טיפה יצא מכל החורים של הריבה? לא מיצינו? יש סופגניות זולות מאוד, כל־כולן שמן קר ותחליף של חיקוי של זיוף של ריבה – ויש סופגניות יקרות, מלאכת מחשבת של קונדיטורים שיוצרים מעין הומאז' או מחווה לסופגנייה עם חומרים יקרים מאוד. ראיתי גם סופגנייה מצופה זהב במאה שקלים. מה קרה? מי שרוצה – שיקנה, למה צריך לעשות מזה עניין ולהזדעזע כל שנה?
כי יש בעולם דברים זולים, ויש יקרים. לא ראיתי אף אחד נחרד מהפער במחיר בין קיה פיקנטו למרצדס מייבאך. זאת מכונית וזאת מכונית, ועדיין במחיר של מייבאך אחת אפשר לרכוש 17 פיקנטו, ואף אחד לא מקדיש לזה כתבה מיוחדת במדור הצרכנות. אז מה העניין? העניין הוא שאנחנו אוהבים ליילל, מתים על תחושת הקורבנוּת המתוקה שמחיר גבוה נותן לנו, והכי אוהבים לעשות שיימינג עם אבקת סוכר מלמעלה לאנשים שמתמחרים את המוצרים שלהם ביוקר, כאילו הם חייבים לנו משהו.
כל חנוכה אותו סיפור: מצד אחד מתפעלים מהיצירתיות של אופֵי הצמרת הממציאים את המאפה הבסיסי הזה בכל שנה מחדש, ומאידך – מתפלצים מהמחיר של הבצק, שהופך לפלטפורמה לתוספות מיותרות לגמרי, עתירות סוכר, מוגזמות, שמצטלמות נהדר לאינסטוש אבל תורמות מעט מאוד לטעם האהוב. ואני חושב לי: כמה מוגזמים הם חיינו, כמה אנחנו מעמיסים עוד ועוד פריטים מיותרים כדי להראות שפע, ואז מייללים על המחיר כדי ליהנות מתחושת ה"דפקו אותי" האהובה על עם ישראל.
אני לא נוגע בסופגניות. מיציתי מזמן. הנאתן קצרה ונזקן ארוך. נחמד לקנות כדי לקשט את שולחן החג, אבל כמו שאני לא אוכל את הפרחים שאני שם באגרטל – אני לא נוגע בעגלוליות הללו. זה לילדות. אני מסתפק בלביבה אפויה מקמח עדשים במילוי נעצים.
חג שמח שיהיה לכולנו. שנצא כבר מאפלת התלונות לאור ההודיה. וזכרו – הסופגנייה הכי טובה היא זאת שלא נאכלה.
