אין לי כוח לניקיונות האלה של לפני הפסח. לעבור על מסילות חלונות ההזזה במברשת שיניים זה לא אני. חיטוי גוף החימום של הבוילר בחומץ לא מעניין אותי. העולם מלוכלך, ואין לי יומרה לְאַפֵּס אותו פעם בשנה. ניקיון שטחי מספיק לי בהחלט. ובכל זאת, ליל הסדר בפתח, ויש תחושה של רצון בהתחדשות בבית, לנער מעליו את תוגת החורף שלא בא, לשמח את הלב במשהו חדש.
הבית שלי בלאגן. חשוב לי מאוד שיהיה סדר, אבל אין לי כל יכולת לעשות אותו בעצמי, ואילו לבנות הבית הרבות אפילו לא חשוב הסדר – אצלן בלאגן מסמל חיים ותנועה. לא מעט מתחים נצברים במהלך השנה סביב העניין הזה, אבל בגדול – ויתרתי. אני חי בין ערימות של חפצים שאין בהם צורך, מעולם לא היה בהם צורך ולעולם לא יהיה בהם צורך. אני מפנה לי שבילים בתוך צבירי הפריטים כדי להגיע לנקודות בבית שאני צריך להגיע אליהן, ומפנטז על יקום שבו משטחים כמו שולחן האוכל, השיש או הדלפק פשוט פנויים ואין עליהם דבר. בוהקים בכלום שאין עליהם.
אז החלטתי לעשות מעשה. לסדר את הבית לקראת החג. אבל לא שאנחנו נסדר, כי אני יכול לרתום את שותפותיי לקורת הגג הזאת לרבע שעה מקסימום. פניתי לחברה שמסדרת בתים. עשיתי סקר שוק קצר באינטרנט, מצאתי חברה שבאה לי טוב בעין עם המלצות חמות – והזמנתי. באה בעלת החברה לראות במה מדובר. אמנם שמרה על סבר פנים נעימות, אבל ראיתי את הטלטלה הפנימית. נתנה הערכת זמן ומחיר, לא מעט ודי הרבה, אבל אני נחוש, אז סגרנו.
ואז הן באו, המסדרות. נשים מקסימות שאוהבות לסדר. חוויה אנתרופולוגית מעניינת, כמו לראות אדם שאוהב ללכת על גחלי אש, אבל הן מבלות נהדר. כל חפץ, קטן כגדול, מקבל יחס שווה ומתבררים השימושיות שלו, העבר שלו ועתידו, ואם אין לו כזה – לפח. כמה דברים הולכים לפח. רבבות. התקשרו מהעירייה לשאול אם הכל בסדר אצלנו לאור כמויות הזבל. אמרנו כן. הכל בסדר. עד ליל הסדר יהיה פה וואחד סדר.
והבית משתנה. חפצים יוצאים ושמחה נכנסת. עוד לא סיימנו, אבל זה כבר בית אחר, של אנשים אחרים, טובים מאיתנו בהרבה. המטרה שלנו היא להיפטר, לתרום, להעביר לפחות 60 אחוז מהדברים בבית. להשאיר חלל ריק למחשבות, לדמיונות, לתקוות. ולא, זה לא מקום לדברים חדשים. אם יש לכם חפץ, תנו אותו לניר חפץ. אנחנו ריקים.
