סביבי המון אנשים מתייוונים. עוברים ליוון ולקפריסין. לוקחים הכל וזזים מפה. וזה עצוב לי מאוד, כי קודם כל הם נעלמים מחיי, וזה כולל חברים טובים, והם נעלמים מהמדינה, והתרומה שלהם למגוון החיים כאן נעלמת איתם. וחוצמזה, הם גורמים לי לשאול את השאלה – האם גם אני איאלץ יום אחד ללמוד יוונית, לארוז ולנסוע לתמיד?
בחיים לא חשבתי שאהרהר בשאלה כזאת. לעזוב את ארצי, דור שני לשואה יקום ויעזוב את מקום המפלט היחיד של העם היהודי וימיר אותו בחיי נוודות וניכור ביוון? מגוחך. אבל בזמן הזה, שבו מרוסקות כל המערכות תומכות החיים פה, אני שואל את עצמי – האם יש רגע שבו אדם חייב ללכת מארצו, ממולדתו, מבית הוריו, כי רעה גדולה מתרחשת עוד רגע, ולהיות בה יהיה נורא, לי ולמשפחתי?
האם אני יכול לסמוך על עצמי שאדע מתי יגיע הרגע שבו כל המערכות יקרסו, האויבים יפלשו, החירות תילקח, הטובים יהגרו, הכספים יימחקו, ואקום ואלך לפניו? ועוד אני שואל – המתייוונים האלה, האם הם כמו הכנרית במכרה, חשה ראשונה את האסון הקרב? או שמא מדובר ברואי שחורות, מנותקים מזיקה עמוקה לעם ישראל, וגם בלעדיהם נשגשג ונפרח, למרות כל נבואות הזעם? ואין לי תשובה.
שני סוגי אנשים יש בימינו. אבחן את זה יפה ד"ר גדי טאוב. יש ניידים ונייחים. יש ניידים שיכולים בהחלטה של רגע ללכת מכאן, ותוך דקות ימצאו להם עבודה חדשה וטובה בניכר. ויש כאלה שתקועים פה לעולם, כי מה שהם יודעים לעשות קשור בטבורו לכאן, ובמקום אחר לא יהיה לכישוריהם שום שימוש. אני כזה. נייח. אני לא רופא מומחה ולא הייטקיסט ולא פסיכולוג ולא מהנדס.
אני יודע לפעול רק בזירה המקומית, עם העברית שבפי, עם הקשר לעם הזה, לארץ הזאת ולתרבות הזאת. ביוון אין לי מה לחפש בכלל, גם לא בקפריסין. שום משרה לא מחכה לי, אני בלתי נדרש ברמה הגבוהה ביותר. אולי אצליח להיות שומר בחניון, אם מגיפת החניונים ללא שומרים לא הגיעה גם לשם.
אז אני נשאר בארץ, גם מחוסר ברירה, וגם מאהבה, כי חביבים עלי בני ישראל מכל הגויים שבעולם. כולל היוונים. ואני רק מקווה שהאיבה תתחלף במהרה באהבה, ונמצא מחדש מספיק חיבורים כדי לחיות פה חיים טובים, ונפסיק לקוות שמי שלא דומה לנו ייעלם לנו מהנוף. הגיוון הוא סוד כוחנו, הוא שומר עלינו. אם הוא ילך, כולנו נלך. יאסו.
