אני ניגש לכתיבת הקטע הזה בחרדת קודש מכוחו של הציווי "אחרי מות קדושים אמור", והאמת היא שבכלל רציתי להימנע מכתיבתו, אלא שמשהו קרה. אני מדבר על ההלוויה של שובאל בן נתן הי"ד ועל הדברים הקשים שזעק אחיו אוריה, ובהם ששובאל התגייס כדי לנקום, כדי לטבוח בנשים ובילדים של האויב.
כבר כששמעתי את הדברים לראשונה הם היו קשים לי, אבל מכיוון שאין דנים אדם בשעת צערו ומשום שברור מאיזה בית גידול מגיע שובאל ז"ל, החלטתי להחליק את זה. אבל אתמול פגשתי את אחד האנשים החשובים בהסברה הישראלית בעולם, אדם שמנהל מטה הסברה פרטי שמנסה בכוחותיו הדלים, ללא סיוע של המדינה, להדוף חלק מהביקורת על המדינה ולהשיג מעט לגיטימציה למלחמה המתמשכת.
והוא סיפר לי שהדברים של אחיו של שובאל תורגמו לעשרות שפות והופצו למאות מיליוני צופים ברחבי העולם, שקיבלו את "ראיית הזהב" לכוונות האמיתיות של ישראל ושל חייליה. טבח חסר הבחנה בנשים ובילדים.
ואני מבין שיש רגשות עזים, ואני מבין שבשולי הימין יש אנשים קיצוניים מאוד, שחלק מקיצוניותם נובע מהעובדה שהם חיים בחיכוך תמידי עם האויב הערבי והם משלמים את המחיר בדם יום־יום. ואני דווקא רוצה לדבר אל האנשים האלה ולהגיד להם – מילים מנצחות היום מערכות, ומילים גורמות לתבוסות אדירות.
ולא משנה כמה אתם חושבים שעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב כלל, בלי הגויים או לפחות חלקם או במינימום מקצתם או במינימום של המינימום אמריקה – אין לנו חיים כאן. וכשעומד אדם בהלוויה ומספר שהחלל רצה לנקום ולשרוף נשים וילדים, הוא מאכיל את המפלצת שגם ככה היא שמנה לתפארת.
ואני פונה אל אחיי מגודלי הפאות ואומר להם – לא כל מחשבה שעוברת בראשכם יכולה להיות מתורגמת למילים. אין סנקציות בינלאומיות על מחשבות, אין עיצומים על רעיונות, אבל בהחלט יש עונש על מילים שנאמרות בפומבי, ועל אחת כמה וכמה על מעשים שנובעים מן המילים האלה.
עשו נא הפסקה בלימודי התורה שלכם ותלמדו קצת הגות מערבית, דיפלומטיה, ליברליזם, בבחינת "דע את האויב", ותתחברו לרוח העולם. כי אין לכם רשות של עם ישראל לחרב את הישגי המלחמה באמירות מופקרות, שלא משנה כמה הן נובעות מלב שבור ומאובדן אישי כבד, הן מחזירות אותנו אחורה, מבטלות את הישגינו ומאיינות את הדם ששפכנו. אתם לא ילדים קטנים, תשלטו בעצמכם. בצה"ל אין טובחים, יש טבחים, ואם תמשיכו ככה, שם תמצאו את עצמכם משרתים.
