כמדי שנה, גם השנה הוזמנו למימונה, והלכנו בשמחה. באנו, רבחנו, סעדנו, שמענו את אותם השירים כמו בכל שנה, אכלנו מופלטה או שש, התרועענו – והלכנו לדרכנו. באוטו התנהלה השיחה הבאה עם הבנות:
בנות: "אבא, אנחנו מרוקאים?" אני: לא, אנחנו אשכנזים. בנות (ביחד): "אוף! אבא, מה אפשר לעשות כדי להיות מרוקאים?" אני: אני לא חושב שזה ממש אפשרי, אנחנו לא ממרוקו. בנות: "ואם נתחתן עם מרוקאי זה יהפוך אותנו למרוקאיות?" אני: לא, אבל הילדים שלכן יהיו חצי מרוקאים. למה אתן רוצות להיות מרוקאיות? בנות: "כי מרוקאי זה משפחה, מרוקאי זה חמימות, שמחה. ראית, אבא, כולם היו נחמדים במימונה הזאת, כמו משפחה אחת גדולה".
צחקתי. כל כך הרבה תיאוריות חברתיות הוכחו בבת אחת. כשאין הבניה חברתית, דעות קדומות, שיח מקטין ובדיחות עדתיות – דברים נשפטים לגופם, והתוצאות עשויות להיות מאוד מפתיעות. הבנות שלי מעולם לא שמעו מילה נגד מזרחים בכלל, ומרוקאים בפרט, ולכן מה שהן רואות זה את הלבביות שקצת נעדרת מהעדה שלנו, המבע הרגשי הפתוח והקולני מעט, אבל ישיר – מה שאצלנו קיים בגרסה הרבה יותר מוקפדת, עצורה, יש שיאמרו מעוקרת. כל כך שמחתי בשבילן שקיבלו את הזכות לגבש דעה בלי לערבב דעות של דורות קודמים.
אגב, בדרך למימונה השמעתי באוטו את האלבום הנפלא במרוקאית של הזמר והיוצר שושן. דרך השירים שלו התאהבתי במצלול של המרוקאית, ומאז אני תמיד שמח לשמוע את השפה הזאת. יפה בעיניי כמו פורטוגזית, שפה שהיא כמו שיר.
שאלו הבנות: "למה מרוקאים נחשבים עצבניים?" הסברתי על מפח הנפש שנחלו כשהגיעו לארץ ושוגרו לעיירות הפיתוח, על ריסוק מבנה המשפחה המסורתית, על מחיקת דמות האב, על החילון הגס שעשו להם, ואמרתי שהיו להם סיבות טובות להיות עצבניים. הסברתי גם על דרכי הבעה רגשית שונות בתרבויות שונות, ושלא כל מה שנראה כמו עצבים הוא באמת כזה. באמצע ההסבר הן נרדמו, תפוחות מרוב מופלטות וספינג'ים, מאושרות מהערב שהיה, מהמוזיקה שמצאה חן, ובמיוחד מהכנסת האורחים, מהדלת הפתוחה, שאצלנו בעדה קיימת רק אם המנעול מתקלקל.
אז נראה לי ששתי בנות חמודות מחפשות שני מרוקאים מתוקים – לא לעכשיו, לאחר כך – ושמה שטוב לביבי, שמחתן את אבנר עם בת העדה בקרוב, במזל טוב, טוב גם לגלעדים הקרים האלה.
