קמנו לבוקר קשה. 21 מטובי אנשינו נפלו בעזה. 21 עולמות התרסקו, 21 משפחות נשברו, 21 עתידים נמחקו. למי יש מקום בלב לכל כך הרבה צער בבת אחת? לי קשה להכיל. והאמת היא שבעוד הידיעה המרה התפרסמה בבוקר, אני כבר ידעתי בערב קודם, כי אני פועל ייצור בתעשיית התקשורת, ואצלנו יודעים עוד לפני שהגרי מודיע רשמית.
כבר בתחילת הערב ידענו מה קרה, ומה המספר, ואסור היה בתכלית האיסור לומר. ויש בעיה. אנחנו משדרים תוכנית אקטואליה לילית, ונאלצים להסתיר מהצופים שלנו את האמת הידועה לנו ולהמשיך כאילו המצב רגיל. כלומר לשקר לצופים בפנים. בפנים שלנו שלא אמורות להסגיר מחד, ולא יכולות להתעלם מאידך. וזה מורכב.
ואני אומר בשידור – "יום של לחימה עזה", ויודע שהרמזים המילוליים העבים שולחים את מי שאוזניהם רגישות לדקויות לרשתות החברתיות, שם כבר הכול ידוע ומפורסם בפרטים, אבל אנחנו מחויבים לסדר התקין של ההודעה, האומר שאין מכריזים לפני שכל מי שמעורב ישירות יודע מיד ראשונה, ואין יוצרים בהלה אצל משפחות הלוחמים, אם הן אינן בין מקבלות הידיעות המרות, ולכן אנחנו פועלים במרחב זמן שאול, בכיס תודעה שאינו פה ואינו שם, בתווך בינתיים כזה, כאילו הכול כרגיל אבל מעל מרחפת העננה.
ואנחנו, דרי האולפנים, מתלבטים. הלב צועק מכאב, אבל הציבור אינו יודע, ומה הסיבה להופיע בפרצוף נפול בתכנית שיש בה גם מידה של בדיחות הדעת? זה יכול להיראות כמו מצב רוח פרטי שפלש לשידור הציבורי, וזה אינו מקובל. ומצד שני, מאיפה להביא בכלל חיוך ודיבור קליל, כשהלב שוקל כמו שני בניינים בעזה שקרסו על אהובינו?
וחתמתי את התכנית בערב באמירה כללית, שידעתי שתיהפך למאוד ספציפית תוך שעות בודדות. אמרתי – נזכור כולנו לא ליפול למלתעות היגון, לא להיכנע לרגשות הקשים, לא לקבל החלטות מתוך צער. ואני מוסיף כאן – אנחנו במלחמה קשה, ויש בה ימים המתבלטים באסונם על פני ימים אחרים, ולפעמים נדמה שאי אפשר לשאת יותר, ובום מגיע עוד אחד, יותר קשה. ואני מתרגל על עצמי קור רוח, לא משנה מה קורה, והבנה שזה אירוע שלא ייגמר במהרה, ולא כל המחיר כבר שולם, וחייבים לכאוב עד הסוף מחד, ולא לתת לכאב לקבוע. 21 צוואות מרחפות מעלינו בין ענני החורף, ובכולן כתוב – עשו שלא נפלתי לשווא. הילחמו עד הסוף, התחברו מהתחלה, תנו משמעות ללכתי, אל תבזבזו את חיי בהחלטות חפוזות. שנהיה ראויים למותם.
