מכתב לילדה בעזה

בלילה, בעודי מנסה לישון וממתין לאזעקה שתשלח אותנו לממ"ד, באה לי בדמדומי החלום בתו של הג'יהאדיסט שחוסל בעזה עם משפחתו. ראיתי אותה לרגע בחדשות, מחזיקה איזו תעודת בית ספר, מבט גאה על פניה, כמו ילדים בכל העולם, כמו הבנות שלי. פניה נחקקו בליבי. שאלה אותי "לֵיש?" – למה? למה שלחתם טייס שישגר טיל אל מיטתי בלילה ויחסל אותי ואת חלומותיי?

אמרתי לה, בחלום, אני מצטער, באמת. מותך כואב לי, ילדה. באמת לא עשית שום דבר שמצדיק מוות כזה, בגיל כזה. אבל עם כל הצער, אני מסרב לקבל אחריות. אביך, זה שהתגאה בתעודה שלך יחד איתך, הוא האחראי הבלעדי.

לולא היה משגר טילים בכוונה להרוג את הבנות שלי, על לא עוול בכפן, לא היתה נופלת שערה משערות ראשך. מבחינתי אפילו הייתן נפגשות ומשחקות בבובות, במחבואים, בקלאס. לי אין שום בעיה איתך או עם עמך או עם דתך או עם תרבותך, חוץ מהבעיה הקטנה הזאת שעוברת מדור לדור ומפילה חללים וחללות, מבוגרים וילדות, בעיית השנאה החולנית של חלק מהמוסלמים לכל היהודים.

נולדת למשפחה הלא נכונה, לאבא הלא נכון, לאדם שבחר להאמין שאני ומשפחתי שייכים לגזע הקופים והחזירים, ושמותר להרוג בנו בשם איזה ציווי דתי, שאגב לא מופיע בספר הספרים שלכם, הקוראן, אפילו פעם אחת.

המצפון שלי נקי, ילדה. אני מתייחס אל מותך כמו אל מוות מיותר של ילד ערבי שנרצח עם אביו העבריין במכונית. קורע את הלב מצער, אבל לא קשור אלי ישירות. אביך הוציא אותך להורג, קללת אללה על ראשו, אבל אני, היהודי, לא יכול לקבל אחריות למה שמתחולל אצלך בחברה, באמונה, באלימות, בגזענות. המסורת הקורבנית בחברה הערבית, שגם משמידה את עצמה מבפנים וגם מאשימה אותי בכל זה, לא מדברת אלי, ולמרות שיש ישראלים שנענים בשמחה לקריאה להרגיש אשמים, כי זה אצלנו בתרבות, אני שמח להגיד שנגמלתי מההתמכרות להרגיש רע בגלל תוצאות מעשיהם של אחרים.

ילדה מתה יקרה, את לא יוצאת לי מהראש. היינו יכולים להיות שכנים טובים, אבל אביך העדיף את הטירוף הדתי על החיבוק המשפחתי. את ה"לֵיש" שלך אנא הפני אליו, אחרי שיסיים לחפש את הבתולות שאינן, והלוואי שאת הילדה האחרונה שמתה חפה מפשע על מזבח שנאת היהודים.

איור: יהודה נוני