אחת התופעות הכי משוגעות במלחמה הזאת היא החשיפה של מכתבי נופלים לפני לכתם אל מותם. כבר בעבר פורסמו מכתבים כאלה, אבל הפעם הכמות והאיכות עולים על כל מה שהיה אי פעם בתולדות מערכות ישראל.
אל מול עינינו נפרסות צוואות רוחניות של דור, שברגיל לא היינו יודעים כלל מה חשוב לו כי היה חי את חייו ככל האדם, והולך לעולמו בשיבה, אבל הפעם מאות חיילות וחיילים הלכו אל מותם בעיניים פקוחות ולא שכחו לומר לנו מה חשוב להם.
ממכתבי הפרידה המצמררים האלה עלים כמה ערכים בולטים. ראשית, המשפחה. גם נופלים ונופלות שהיו מחוברים למשפחה וגם כאלה שפחות, כשבאו לסכם את תמצית חייהם לפני היציאה לקרב שמו את המשפחה במקום הראשון. בעולם שבו ה משפחתיות נעלמת במהירות זאת בשורה חשובה.
בישראל עדיין המשפחה לפני הכל. נגע בי במיוחד מכתב של חייל שהתחרט על שבחר בחיים של בילויים והזניח את הקשר עם המשפחה. לצערינו לא היתה לו הזדמנות לתקן לאחר תום תקופת ההתפזרות. לפחות הותיר מילים מנחמות.
הערך השני שבולט מאד הוא האהבה לעם ולארץ, והנכונות להגן על נחלת האבות בדם, ללא היסוס. היה נדמה שאנחנו חיים בדור ששם עצמו לפני ובמקום הכל, ולא היא. אולי נותני הטון הם כאלה, אבל השדרות הרחבות של העם הקדוש הזה, מחוייבות לשמירה על קיום העם והמדינה עד הסוף. זה מוזר אפילו כי לא ברור מאיפה הביאו את הערך הזה, שאינו מלומד במערכות ואינו מדובר כמעט בציבור. כנראה שזה מונחל במשפחות, וקיים באופן טבעי, תת הכרתי אצל ישראלים רבים.
והערך השלישי הוא השמחה. נופלים רבים מבקשים בצוואותיהם לשמוח. אפילו בשבעה. לא לשקוע במרה שחורה, לא להתמכר לדיכאון שלאחר הנפילה. לשוב לחיים של אהבה ושמחה לאור שמחתם שנגדעה, להשתמש בהם כמנוף לשיבה לחיים. וזאת בקשה מאד גבוהה לטעמי, ומראה הרבה על הדור הזה. דור שמח למרות הדיכאון הכללי בעולם.
ואני רק חושב לי- למה אנחנו מכירים את האנשים היקרים האלה רק לאחר מותם? למה שבסוף המלחמה, אם יהיה כזה בקרוב, לא יפורסמו גם מכתבי הפרידה של כל אלה שנותרו בחיים? לא מגיע למשפחות שלהם לדעת כמה הן אהובות? לא מגיע לנו להיווכח כמה החיים המשותפים פה חשובים? לא כדאי שנחזור לשמחתינו בזכות החיים? פרוייקט "מכתבי חיילים ששבו בחיים" יכול להיות מקור של חוזק ואמונה גדול מאד. מישהו מוכן לקחת את זה על עצמו?
