בהיעדר רעיון מוביל למערכת הבחירות הזאת, הפך איתמר בן גביר לכלי ההפחדה המרכזי של מחנה המרכז־שמאל. בן גביר יהיה שר, אמא'לה! ואני רוצה לומר, בלי להצביע לאיתמר, תפחידו אותי עם משהו אחר, כי מבן גביר אני לא מפחד.
לפני כמה שנים, אחרי שלכלכתי עליו ברדיו, הוא הזמין אותי לארוחת בוקר בביתו בקריית ארבע. ישבתי שם, עם רעייתי ורעייתו, ואכלנו חביתה וסלט תירס־גמבה־שמיר מתחת לתמונתו של ברוך גולדשטיין. זה לא היה פשוט, תמונת רוצח המונים ליד הנס קפה, אבל כל הזמן זכרתי שבתל אביב אפשר לקבל בקלות ליד האספרסו תמונה של צ'ה גווארה, אדם שרצח יותר מגולדשטיין, ועדיין מככב על חולצות ועל כרזות של השמאל. מוסר היה ונשאר עניין של גיאוגרפיה.
בכל מקרה, הגעתי למפגש טעון, יצאתי קצת פחות. גיליתי שאמנם בן גביר מחזיק ברעיונות קצה, אבל יש לו גבולות, וכמשפטן הוא אמנם מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, אבל נשאר בתוכם. אותי מפחידים אנשי קצה שלא מכירים בחוקי המדינה. עם אנשים שמשחקים בתוך קווי המגרש אני חי בשלום, גם אם הם קיצונים ימנים. גם עניין כהנא עלה, ועולה תמיד כשהוא בסביבה, ואני נוטה להאמין לו כשהוא מרחיק עצמו במידת מה מתורת הגזע של מורו ורבו, וגם אם בסתר ליבו הוא עדיין מאמין שכהנא צדק, בפועל הוא מכיר בכך שהצידקה הזאת לא תמומש לעולם.
בן גביר מדבר קיצוני. אותי זה מצחיק. כשהוא אומר שצריך לגרש חברי כנסת מהמשותפת, אני לא מאמין שהוא מאמין לעצמו. האיש שמכיר את מערכת המשפט כל כך טוב, וזוכה ברוב המשפטים שהוא מופיע בהם, מבין שאין דרך בעולם לעשות את זה. גירוש אדם המזדהה עם האויב למדינת אויב הוא צעד, שלמרבה הצער, אינו אפשרי. הדיבורים האלה הם רק אמצעי לאיסוף קולות מהגבעות הרחוקות.
בן גביר מעיד על עצמו שעבר דרך. בעיניי מי שממשיך להזכיר לו חטאי נעוריו הקשים לא מכיר בזכותו של אדם להשתנות, להתבגר, להתעדן. יש לו עוד לאן להתקדם, אופיו חם עד חמום, לשונו קלה בגידוף ובקללה. אבל אני לא מפחד שהוא יהיה שר. גם סמוטריץ' הפחיד רבים והיה שר תחבורה מצטיין. בן גביר לא יהיה שר המשפטים, גם לא ביטחון הפנים. אולי שיתוף פעולה אזורי. רוצים להפחיד אותי – דברו איתי על הליבה לחרדים שמתרחקת אל הדור הבא. בעיניי זה נורא. עם בן גביר אני חי בשלום קר.
