טוב, אני מודה, אני לא יכול לסבול היפ הופ, והכוונה לזה שבא מאמריקה. בכל מקום שיש היפ הופ, אני קם והולך. במקום שאני לא יכול ללכת, אני מבקש שיחליפו למשהו אחר. ההיפ הופ היום באוזניי נשמע כמו צרצורים קצביים בתדר גבוה ובאופן בלתי נסבל, ביחד עם מהירי דיבור שמטיחים בי טקסטים פורנוגרפיים, אלימים, מחפיצים, דוחים ומגעילים באופן קיצוני. התדר הכללי של ההיפ הופ הזה, שאני שומע בכל מקום, הוא אלים, נרקיסיסטי ושונא נשים.
אני לא מבין איך אנשים לא מבינים את מה שאני חושב שאני מבין, וזה שלכל מילה יש תדר, ומילים רעות משנות את העולם לרעה. אם תקשיב, אתה מכניס מילים רעות לתוך המערכת שלך והיא מורעלת מבפנים. זאת המציאות. ולא רק למילים, גם למוזיקה יש משמעות. מוזיקה היא אם כל התדרים, וההיפ הופ החדש אינו מוזיקה כלל. הוא קצב לא נעים לאוזן. זהו. אין בו מוזיקה במובן האמיתי שלה. ולצמצום הזה של המילה מוזיקה לזבל מילולי על קצב חורקני יש השפעה עמוקה על נפשות הצרכנים.
כי מוזיקה נועדה לפתוח לב, לדבר אמת, לגעת ברגשות לסוגיהם, לעטוף את הקשיים בהרמוניה מרפאת, או לשבור את האידיליה עם צלילים קשים. גם טוב. אבל המוזיקה היתה המאסטר־קי לנפש, ועבור צעירים רבים מאוד היא כבר לא. הם חושבים שכן, אבל הם לא יודעים כלום.
לפני שהבת שלי נהייתה ילדת היפ הופ בעצמה שקדנו בבית על מתן חינוך מוזיקלי של פעם. שירים טובים, לא נאומי פסיכופתים. יצקנו יסודות. כיום מה שמעניין אותה זה ריקודי היפ הופ. זורמים איתה, סומכים על בחירתה, אבל עם אוזן קשובה לתכנים שרוקדים בחוג. אבל באותה נשימה אני יודע שהגל הזה יעבור. כבר היו גלים קשים שהלכו. הפאנק, למשל. האם יבוא משהו טוב יותר? האם כאדם מבוגר אני בכלל יכול לקבל סגנונות חדשים או שנהייתי נרגן? נראה.
פעם הייתי תקליטן. אולי הייתם במסיבה המונית שלי לפני מאתיים שנה. כשבא ההיפ הופ אהבתי אותו מאוד. הוא סחף אותי. הביטים השחורים התלבשו לי בדיוק על מה שאני צריך כדי לקבל את מנת הדופמין שלי. נכבשתי. שידרתי תוכניות מוזיקה שחורה ברדיו עם לירון תאני. אני לא מייסד הגבעטרון, אבל משהו קרה. אולי לי, אולי למוזיקה, אולי בכלל לרגשות בעולם כיום. נהיו קרים, קשים, מוחבאים, לא נגישים. יבואו ימים של עדינות, של מוזיקה, של אהבה. קראתי על זה בעתידות בזוקה.
