איזה יופי שמכונת ההפרדה ממשיכה כל הזמן לסכסך, לא משנה על מה. העיקר שנריב כמו תרנגולי קרב, מנקרים אחד את השני בלי שום סיבה נראית לעין. עכשיו הביאו לנו את מירי רגב בתור האחראית על טקס השנה לטבח. מינוי מכוון של האישה הכי פחות ראויה במזרח התיכון להיות אחראית על משהו מלבד על האסירות בנווה תרצה, כדי ליצור עוד מחנות, ללבות עוד מריבות, וזה מצליח. הקיבוצים הטבוחים מחרימים, ערי הפיתוח לוקחות דווקא כן חלק, יש אמנים שמסכימים, אחרים שנמנעים, פילוג עמוק כמו שהמכונה אוהבת. סכסך ושלוט.
לפני שמתחילים להתעסק במה יהיה בטקס המשובט, אם סביר שהאחראים יפיקו טקס בכלל, אם הגיוני לעשות טקס ללא קהל עצום ורב, וכל כיוצא באלו שאלות, צריך קודם כל לשאול – מי עושה טקסים בעיצומם של מאורעות? האם ציינו את יום השואה ב־1944? האם עצרו הכל לזכר הנופלים במלחמת הקוממיות ב־1948? לא ולא.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הראשון צוין ב־1950, כך שאין מה לרוץ לטקסים כשהמלחמה עדיין מדממת בממוצע שני קורבנות מדי יום. ואין מה להרים הפקה כשהנפגעים העיקריים מתנגדים לה במתכונת המוצעת. יש בהפקת טקס בתנאים האלה משום אינוס של הקהילות המרוסקות, הוספת חטא על פשע, אטימות על הפקרות.
אז מה כן? אני חושב על בוקר 7 באוקטובר הקרוב. הייתי פותח אותו ב־06:29 בצפירה. בדיוק כמו לפני שנה. לתחושתי, צפירה בשעה הזאת, עם כל כמה שזה לא נוח למאריכים בשנתם, תהיה תזכורת מצמררת לאיך שהתעוררנו בשמחת תורה. זה יבדיל את הצפירה הזאת מהצפירות האחרות של חיינו.
ואחר כך – אני מציע שבתי האוכל, בתי קפה ועינוג למיניהם, יישארו סגורים עד צהרי היום. לא בכפייה. מרצון. ודגלים עם סרט שחור בחלונות ומהמרפסות. והליכה לבתי נרצחים ונרצחות לאזכרות מורחבות. וטלוויזיה שמשדרת סיפורי גבורה ללא הפסק. יש מספיק לחודש רצוף. ובלילה, אחרי היום הקשה, מסיבת ענק עם הפלייליסט של הנובה. כמו המעבר ליום העצמאות מיום הזיכרון. שהחזרה לחיים, לריקוד, לשמחה, תהיה חלק מהיום הקשה הזה.
ככה אני הייתי מציין את יום השנה הראשון, ובשנה הבאה, כשזה יהיה אולי כבר מאחורינו ברובו, נחשוב מחדש. ואולי נזכה עד אז לשלטון רגיש, אמפתי, שיודע להזיל דמעה ולא רק לדחוף אצבעות לעיניים. אמן.
