ירדה התוכנית, חזרו החיים

כבר 42 שנים אני עובד בתקשורת. מעולם לא לקחתי פסק זמן, חופשת לימודים, שנה בנכר, אבטלה. לא קרה. זז קדימה כל הזמן בלי לעצור שנייה ולשאול אם הכיוון הזה הוא באמת הקדימה שלי, או רק הצידה בתנאים טובים.

מפחד לעצור שמא יחליפוני, שמא יתברר שאין בי צורך כלל. לכן לא זכיתי לברר את רצוני האמיתי, אם הוא באמת להיות פועל שחור בחליפה לבנה בתעשיית הסחת הדעת, או אולי יש לי משהו אחר שאני יודע לעשות שיבטא אותי ויועיל לעולם באופן אחר. האמת, פחדתי לעמוד מול השאלה הזאת, האם אני טוב למשהו חוץ מישיבה באולפנים?

וככל שהזמן נוקף, וגיל 60 של חשבון נפש כללי בפתח, מתגברת בי מועקה. אני עובד על אוטומט, חייב לרדת שנייה מהרכבת הזאת ולבדוק בתחנה לאן היא נוסעת, אולי סתם עושה מעגלים. ואז אני עושה צעד ראשון, מקבל את ההצעה לעבור לתוכנית בשבע בערב ולנטוש את הבוקר. מקווה שהשינוי בתוכנית יביא גם תובנות עמוקות יותר. ולמרות שאני חייב מנוחה מכל זה, מייד נרתם להכנת התוכנית החדשה, "מדד ישראל" הי"ד, ושוב במערבולת הרייטינג, הלחץ להצליח, החיים מתוכנית לתוכנית. ואהבתי את התוכנית הזאת כל כך, בעיניי אחת הטובות שלי, אבל היו מי שחשבו שאני טועה והורידו אותה אחרי חודשיים. וכעסתי, ודיברתי במילים קשות, ואז עצרתי ואמרתי – היי, ביקשת הפסקה מהכל, קיבלת מה שרצית, מה אתה מתמרמר? הרי כל מי שכביכול פגע בתוכניתי ובעקיפין גם בי, בתדמיתי, בקריירה שלי – כל אלה שקיבלו את ההחלטה הם שליחים למהות, לבריאה, לאלוהים, איך שנוח לכם לקרוא לזה. אני ביקשתי בקשה, היא נענתה דרך שליחים, ואני זועף עליהם שעשו רצון שולחם. כמה יהירות, כמה העזת פנים כלפי הנשגב.

ואז נשמתי לראשונה מאז התחלתי לעבוד ב־1980. דבר ראשון הסרתי את אפליקציית "רוטר" מהטלפון שלי. דרכה צרכתי חדשות כל הזמן. איזו הקלה. ואז חתכתי את הצפייה בתוכני אקטואליה בכלל. איזו רווחה. ולכל היחצ"נים הפונים אלי בשלל עניינים עניתי – סליחה, כרגע איני בתקשורת. איזו שמחה. ואז התחלתי לקרוא ספרים, לא רק חמש דקות לפני השינה – קריאה לעומק. וגיליתי אוצרות, והעמקתי את אימוני הגוף, שלא אגיע לגיל השלישי מדולדל, חלילה, ונתתי זמן רב במשפחה, ונוכחותי בבית הפכה מובנת מאליה. איזו מתנה. ואז יום אחד הלכתי לצהריים עם חבר, שסיפר לי על מיזם חדש שהוא חושב להקים. וכמו ברגע הקסום ליד מכונת ההימורים, כששלושה דובדבנים מסתדרים זה ליד זה והמכונה פולטת את כל מעותיהם של האומללים ששיחקו קודם והפסידו, ככה הרגשתי כששמעתי מה שאני רוצה לעשות עם חיי. יש זכייה! הבנתי שיש עוד משהו שאני מסוגל לעשות וישנה את העולם לטובה, לא פחות. הודעתי לחבר שמרגע זה אני גם שותף, והוא הסכים, ומאז אני עמל במיזם, שאת מהותו לא אוכל לגלות פן תיפתח עין רעה מאיזה כיוון חלילה, אבל הוא הכי רחוק מתקשורת שיש. עוד מעט אוכל לספר לכם ולשמח גם אתכם.

גלעד בחוות החופש

יש בחוות החופש שבעולש מבחר בעלי חיים שהיו בדרכם לבית המטבחיים, וקפצו מהמשאית. מקובל שמי שברח, יש בו יצר חיים המזכה אותו בחיים טובים יותר משל חניה של בשר. אני מבקר הרבה בחוות החופש, וכל פעם שאני שומע את הסיפורים האלה משהו בי רוטט. לא שחלילה מצבי משול לבהמה בדרכה אל השוחט, ממש לא, אבל הקפיצה מהמשאית מדליקה בי משהו. קול קדמוני שאומר – קפוץ. ולכן הצילום שבחרתי הוא עם עז שכזאת בחווה. מקור השראה.

אז השנה שלי היתה שנת השבתון הראשונה שלי בחיים, ואולי אשוב לסורי, ואולי אלך לעסק החדש שלי, ואולי גם וגם, וזה לא משנה, לפחות אני יודע שפעם אחת בחיי הבוגרים בחרתי. וזאת זכות עצומה כי כמה כבר בחירות נותנים לנו בחיים האלה בכלל. אז למרות המציאות הישראלית הקשה והמעציבה, לי היתה שנה נהדרת. מאחל גם לכם שנה של בחירה, ואם אפשר, בלי עוד בחירות.