יפוי כח

באיחור ממש לא אופנתי, הלכתי השבוע לעורכת דין שמתמחה בענייני צוואות, ירושות, יפויי כח מתמשכים וכל מה שאדם אחראי שם במגירה כדי שבבוא היום ידעו מה לעשות איתו. הורשתי, חילקתי, ציוויתי, יפיתי כח. ביקשתי שלא ישאירו אותי בחיים בכוח. שאם זה נגמר, לפחות שייגמר יפה בלי טיפולים מיותרים שמאריכים חיים לחינם.

ואז חשבתי לי – בארץ הזאת, היקרה והאהובה אבל המסוכנת כל כך, ראוי שאדם גם יגלה דעתו בעניין שנהיה רלוונטי, ויהיה אף יותר בעתיד הקרוב, לאור העובדה שחינכנו את האויב שברגע שיש לו חטופים ביד, הוא יכול לקבל בחזרה את אדמתו תמורת "שבויי מלחמה".

חשבתי שנכון יהיה להגיד מה אני מבקש שיעשו או לא יעשו תמורת שחרורי. ומכיוון שהעורכדינית לא הסכימה לייצר עבורי מסמך כזה, אז אני מפרסם אותו כאן, ובבוא היום, אם יבוא, חפשו בערימת העיתונים הישנים ושלפו את הטקסט הזה.

אם חס ושלום אני נופל בידי חיות האדם של האויב כחטוף, אני, אברי גלעד, מבקש שלא לשלם עבורי יותר מערכי. אני אדם בן 62, מרבית חיי מאחורי, לא יקרה כלום אם זה יהיה הסוף. חייתי די. זה בסדר לשחרר אסיר או שניים, אם לא רצחו, אבל לא יותר מזה.

אבל מעבר לשחרור אסירים, אני דורש לא לחשוב אפילו על נסיגה כלשהי תמורתי, לא להרהר אפילו על ויתור על הישגיי מלחמה, על אספקת מזון או דלק לאויב תמורתי. בשום אופן. אני אדם אחד, ואני חושב שנכון למקרה שלי, ורק למקרה הזה, שלום הציבור חשוב יותר משלומי. אני מייפה את כוח הדרג הצבאי והפוליטי להחשיב אותי כמת, ולא לעשות דבר תמורת גופתי. אם יסתדר איכשהו להחזיר אותי, סבבה, אם לא, אני אתמודד. מה שיהרוג אותי בוודאות זאת ידיעה שתמורתי שולם מחיר מופקע שמסכן שלום אזרחים רבים בעתיד. לא תודה.

כמו כן אני דורש לא להפגין למען שחרורי בשום אופן. אני אדע שם בשבי שהיקרים לי חושבים עלי, זה יחזיק אותי בחיים כמה שיחזיק. בשום מקרה אין לנקוט אלימות, לא מילולית ולא פיזית במחאות לטובתי. אם רוצים להתכנס לתפילה משותפת, לשיר, להעלות זכרונות, בכיף, אבל לא להפוך אותי לגורם מפלג.

והכי חשוב – אין לשלוח חיילים למבצעים להשבתי. אין לסכן אף בחור צעיר תמורתי. חייו לפניו, שלי מאחוריי. אמתין בסבלנות שהאויב יוכרע ויוכנע וימסור אותי בחזרה מרצונו הבלתי חופשי, חי או מת.

ולא, אין כאן ביקורת על אף אחד. זה מתייחס רק אלי. מודה מראש על כיבוד רצוני. שבת שלום.