עכשיו אני מעוניין לפתוח פה לשטן. תפתח גדול… תגיד אההה… יופי, אפשר לסגור. עד כה, עד לרגע הכתיבה, ערביי ישראל מגלים אחריות, בגרות, נאמנות. הנשקים נשארו בינתיים בבתים, הפרעות בערים המעורבות נדחו לפעם אחרת, החזית הפנימית לא נפתחה.
נכון, יש פה ושם מקרים ממש מצערים של ערבים ישראלים שמעלים פוסטים של תמיכה בחמאס, וטוב שחלקם מאבד את עולמו בבת אחת בביקור לא נעים של המשטרה ושהייה במעצר; ויש סטודנטים ששוכחים מי מלמד אותם; ויש מוסדות אקדמיים שלא מעיפים אותם לאלף עזאזל ושילמדו ברבת עמון; ויש אופנוענים בני המגזר שמטרידים בלילות בכוונה ומקפיצים את הלב בנהמת מנועיהם; ואני גם בטוח שבתוך הציבור יש לא מעטים שמייחלים לתבוסתנו ושמחים באסוננו – אבל יש לי תחושה שהפעם קרה פה משהו, והלוואי שלא אתבדה עוד היום ממש.
ערביי מדינת ישראל נאלצו לבחור צד הפעם. הם הבינו שמשחק כפול לא ילך פה. והם בחרו. לא בשמחה בחרו, אולי לא בלב שלם, אבל השקט המוחלט מכיוון המגזר, אפס אירועים המוניים והפרות סדר, השתקה כמעט מוחלטת של האלימות הפנימית, וגם התייצבות של לא מעט גורמים בחברה הערבית לצד המדינה בהסברה, כל אלה מצביעים בעיניי על משהו משמעותי שמתרחש פה.
אולי ערביי ישראל בחרו בחיים, בחרו בשותפות איתנו על פני האופציה של חמאס. אולי הזוועות שחוללו בני עמם שמעבר לגבול הבהירו להם שתהום פעורה ביניהם, וגם ייתכן שהערבים שנטבחו בידי אחיהם ולא הועילו תחנוניהם, סידרו לאזרחים הערבים את הראש. בעיני חמאסניקים הם חלק מאיתנו. הלך עליהם.
ישבתי השבוע עם מנסור עבאס באולפן והקשבתי לו ברוב קשב. אלא אם כן האיש הוא שחקן־על, אלא אם כן הוא אשף ביישום של אחד מעקרונות האסלאם, התַּקייה, השקר המותר כדי להוליך שולל את האויב, האיש דיבר באופן מעורר הערכה עמוקה. הסתייג עד הסוף מחמאס, בלי להשאיר פתח צר להזדהות או להצדקה, דיבר על שותפות אזרחית מלאה, לא כשל ולא נפל.
בעיניי, למרות שהושחר במערכות הבחירות ועד היום משתמשים בו כדי לזרוע פחד ושנאה, האיש הוא מנהיג אמיתי, גדול, חשוב. נכון, חבריו למפלגה לא שם, הם גמדים קטנים והפכפכים, אבל אני מאמין שאם יחבור לכוחות בחברה הערבית שרוצים דו־קיום, אנשים דוגמת יוסף חדאד, נאיל זועבי, תנועת עתידנא ואחרים, מהבוץ הזה עוד ייצא זהב.
מהאסון הזה נקום. ייתכן שהפעם נקום יחד עם שכנינו הערבים. יד ביד. הלוואי אמן.
