איפה אתם בליל הסדר? אתם בטח כבר יודעים. ואיפה אתם ביום הדין? אין לכם מושג. חבל. כדאי לדעת דברים כאלה כדי לשרוד.
כי כרגע המלחמה עם חיזבאללה טרם עברה לשלב ההשמדה ההדדית, והלוואי שלא נגיע לזה, אבל יש מצב שיום אחד יחליטו בטהרן או בביירות שהגיע הזמן ללחוץ על כפתור ההפעלה של הטילים הכבדים, החכמים והענקיים ששוכבים וממתינים במאות אתרי שיגור, ולא להסתפק בטילי הצעצוע שהם משגרים כרגע, ואז אנחנו בסיפור אחר לגמרי ממה שאי־פעם הכרנו. טיל כבד, מהסוג שיש להם עשרות אלפים ממנו, מוריד בניין שלם בלי בעיה, ואף ממ"ד לא יעמוד בדרכו להשמדת מטרתו המדויקת.
האם אנחנו ערוכים? האם שוב ניתפס עם המכנסיים למטה? מה עושים בכלל אם חס ושלום נגיע למצב הזה, שמתוכנן היטב בידי אויבינו המרים כבר שנים? ואם למדנו משהו מ־7 באוקטובר, זה שאם האויב מתכונן למשהו – במוקדם או במאוחר זה יקרה. כי אם שערי הגיהינום ייפתחו, בתינו ומרחבינו המוגנים לא ייתנו לנו שום מענה. ובזמן הנורא ההוא גם לא יהיו רשתות סלולריות, לא חשמל ולא כלום. מי יצילנו?
תת־הקרקע לבדה תעמוד בהתקפה כזאת. רק מה שמתחת לפני האדמה ישרוד מבול של חומרי נפץ מעופפים כמו שמתכננים לנו. למרבה הצער, לא השכלנו לבנות מערכת רכבות תחתיות מספקת שתספק הגנה לאוכלוסייה שלמה, כפי שקורה באוקראינה, אגב. שם מנהרות התחתית מספקות הגנה לאזרחים, והאבידות כבדות הרבה פחות ממה שהיו אם האוקראינים לא היו יורדים מתחת לאדמה כשהרוסים ממטירים עליהם אש משמיים.
ולנו יש חניונים תת־קרקעיים, הרבה חניונים. ואם בשגרה לרדת בחניון לקומה מינוס שש זה מעצבן, וגם עושה סחרחורת מרוב הסיבובים, בזמן חירום – משם תצמח הישועה. אלא מה, חייבים להתכונן עכשיו. אתמול. מחויבת המדינה להכין את החניונים הבטוחים לשהייה של עשרות ומאות אלפי אזרחים, לתקופה של ימים ושבועות.
יש לציידם במים, שירותים, מקררים, מזרנים, גנרטורים, מזון יבש – הכל. וכל אזרח יקבל סמס ופתק הביתה עם החניון שהוא מיועד אליו, כמו הפתקים שמקבלים לפני הבחירות עם מספר הקלפי. כך יידעו כל אחד ואחת במדינה לאן הולכים בשעת עימות טילי עם חיזבאללה, ואיזה ריבוע בחניון הוא "שלהם". שם יוכלו לנטות אוהליהם, לכנס משפחתם ולהציל את חייהם. זה הזמן למחשבה פסימית קדימה, כדי שלא נצטרך עוד ועדת חקירה.
