בכל יום אני יוצא ממכון הכושר בשעה 1, משתהה רגע על המדרכה בחזית ונכנס אל הפיצוחייה החדשה שפתחו שם, קונה איזה אגוז ובוטן, והולך הביתה. ביום שלישי השבוע לא הגעתי למכון. הייתי עסוק. אבל מי כן הגיע? אדון חלאילה, שבא במיוחד מחברון כדי לעשות פיגוע בחזית המכון שלי.
פתאום הטלפון שלי בבית מתחיל לטנגטנג נמרצות, וכולם שואלים – אתה בסדר? היה פיגוע אצלכם, בשיכון דן. אצלנו? על המדרכה שלנו? הכחווארה היינו, לצומת תפוח דמינו? יצאתי חיש קל והלכתי את כל 56 המטרים מביתי לזירת הפיגוע.
חלאילה כבר שכב בשק שחור של זק"א, ברהנו טגניה כבר עמד בחזית הזירה ודיווח, הטנדר ששימש לפיגוע עמד לו מעוך על תחנת האוטובוס, לא מבין מי נהג בו כך, אחרי שהיה נאמן כל חייו, ומלא סקרנים, ואני בתוכם, עמדו סביב ולא האמינו שמשהו קרה בשכונה שלנו, שמישהו בכלל ידע על קיומה. אפילו בחדשות קראו לה "רמת החייל" כי הניחו שאיש לא שמע על שיכון דן, השכונה שפעם היתה ביתם של נהגי האוטובוס של קואופרטיב "דן", והיום גרים בה אנשים שרובם בחיים לא נוסעים באוטובוס.
ספרתי. 30 רכבי ביטחון, 6 אמבולנסים, 11 כתבים, כולל רשתות זרות, המפכ"ל, מפקד המחוז, מלא תלמידי ישיבה שהיה להם תירוץ לחתוך באמצע השיעור, מאות אזרחים, חלקם מדברים דברי שנאה שלמדו ברשתות, צועקים מילות מוות ומצלמים תוך כדי, ובשמיים, משגיח מלמעלה, אחד מסוקנו. מחזות כאלה לא נראו אצלנו מיום שראשון נהגי "דן" בנה את ביתו על החולות הרחוקים בצפון־מזרח תל אביב.
האירוע תם, הפצועים פונו, המחבל התחיל להתקרר, ואל הזירה המשיכו לזרום רכבי ביטחון בסירנות פועלות ובנהיגה חירומית. לך דע מדוע באו. שיעמם להם במשרד? חשבו שאולי הפיגוע ישכפל עצמו באותו מקום? סתם אוהבים לנהוג אקסטרים ולהיפגש עם קולגות? מה שבטוח זה שמצוקת כוח האדם במשטרה לא הורגשה. ואוי ואבוי למי שרצה לעבור את הסרט האדום. אפילו לברהנו לא נתנו.
ארבע שעות אחרי האירוע הרחוב עוד היה סגור, אולי כדי למנוע מאנשים לעבור בתוך האנרגיה הרעה שיצר האירוע. סתם הפרזה. יאללה, תנקו ותפתחו, מה יש לכם להישאר? ורק הילדה שלי אמרה לי: אבא, הלילה יהיו לי סיוטים. אמרתי לה: לכל אחד במדינה שלנו יש סיוטים לפעמים, היום יצא תורנו. נתגבר, ונקווה שאף מחבל נוסף לא שמע על שיכון דן.
