טוב עשתה השרה הנכנסת למשרד התחבורה, מירי רגב, כשהודיעה דבר ראשון בכניסתה למשרד על בחינה מחדש של הנת"צים בכבישים בין־עירוניים. הרי יותר משהמסלולים המסומנים לתחב"צ מועילים, הם זורעים שנאת ישראל בלבבות.
אני עומד לי כמו אזרח טוב בפקק, הנת"צ ריק למחצה, פה ושם עובר אוטובוס, אבל הרבה יותר עוברים רכבים פרטיים שלנהגים שלהם נשבר לעמוד כמו כולם והחליטו שמכיוון שהם גם מהציבור, הם יכולים לנסוע בנתיב התחבורה הציבורית. וכל אחד כזה שעובר כשאני עומד הוא כמו טיפת רעל קטנה ללב שלי, שלא אוהב שיורקים לו בין המסתמים. הדיון הפנימי המתעורר בי כל פעם מחדש על אם שווה להיות אזרח שומר חוק בישראל, על צדיק ולאט לו ורשע ומהיר לו, מותיר אותי זועף וצודק, וזה רע לעורקים שלי. כששמירה על החוק היא התנדבותית, ואין ניידת באמצע הנת"צ המלקטת פרייבטים סוררים ונותנת שנייה של קורת רוח מסוג שמחה לאיד לפראיירים שנוסעים במסלול המותר, זה מפורר את החברה מבפנים, כי אין מורא מלכות על האנשים. ברור, אגב, שאם יבוטל הנת"צ הם ייסעו בשוליים, ואם יחסמו את השוליים הם ייסעו בשדה או בחצר של מישהו.
אני שם לב שרבים מהעבריינים המתנת"צים הם אנשים שעל פי רכבם – הפרוטה מצויה בחשבונם, ולכן או ששווה להם לשלם 500 שקל קנס על נסיעה חופשית מציות לחוק או שהם יודעים שאין כמעט אכיפה, ואיפה שיש, יודעים ונמנעים. ואני מציע את המובן מאליו – כמו שיש נתיב מהיר בכביש 1 שכל אחד יכול לנסוע בו ולשלם, כך ראוי שיהיה בכל נתיב תנועה. שני נתיבים לנהגים הרגילים, ואחד לנאלצים לנסוע באוטובוס ולעשירים. רוצה להשתמש בנתיב הצבוע צהוב? שלם 100 שקל וסע. אם שווה לך, שווה לכלל הציבור להרוויח מקוצר הרוח שלך. בכסף שייגבה, תעבור ישראל לשלב הבא – כבישים בקומות.
אם יש קבורה בקומות כי אין מקום, ומגורים בקומות כי אין אדמה, הגיע הזמן לכבישים בקומות. על האוטו לא נוותר, השרה רגב מתווה את הדרך לקיבוענו כמדינת הרכב הפרטי. אז לפחות שניסע נורמלי. למטה, קומת קרקע, המשאיות והאוטובוסים, קומה שניה פרייבטים, שלישית אופנועים, רביעית אופניים. במחלקת הפיתוח שלי בסביוני תמנע נשלמות בימים אלה ממש התוכניות לכבישים החדשים האלה, הרב-כביש, ועד שייבנו, תראו אותם בדמיון שלי ובציור של נוני. נחמד, לא? עוד בימי חייכם.
