כמה "זיכרונם לברכה" חדשים יש לנו השנה. כמה צעירים וצעירות הקדימו את הוריהם, סביהם וסבותיהם ונטמנו באדמת הקודש הזאת טרם זמנם, חלקם בחלקים, ורוחם מרחפת מעל לשבוע הזיכרון הלאומי ומבקשת מאיתנו: עשו שלא נהיה קורבן שווא.
יש האומרים – זיכרונם לברכה. זה בסדר שהזיכרון שהותיר אדם יהיה לברכה. שנזכור ממנו או ממנה את הרגעים היפים, את התכונות הטובות, את התמונות היפות. זה עוזר ומנחם. אבל האמירה הנכונה היא "זכרם לברכה", לא זיכרונם. כי זכר אינו זיכרון. זכר הוא המטען שנותר אחרי לכתו של אדם בליבות ובמוחות האנשים שהכירו אותו, וגם אלה שלא.
הזכר הוא התמצית, זאת שאין מילים לתאר אותה, זאת שנטמעת במערכת של אנשים אחרים והם לא יכולים להצביע על איפה בדיוק היא מתקיימת. הזכר הוא האהבה שיצרו ההולך או ההולכת, שנספגה במעגלים שמסביב והפכה להיות חלק מהדנ"א של המקבלים. כל אדם שממשיך את דרכו מארץ החיים לארץ הבאה מותיר זכר, אפילו הגלמוד שבגלמודים. תקראו לזה נשמה.
יש כל מיני אנשים. יש כאלה שחלילה יוצרים זכר מר, שמרעילים את הנשמות של כל מי שבא איתם במגע. אנשים אלימים, רעים, אכזריים. ויש כאלה שאף שהלכו מוקדם מהמתוכנן – משאירים רישום של מתיקות, נדיבות, טוב לב, נתינה, אהבה. אז כשאומרים "זכרם לברכה" מתכוונים לזה. שההולכים ישאירו לנו משהו מהטוב שהיה הם, שהמטען החיובי שהם נשאו בגופם, בנשמתם ובמותם ייכנס אלינו למערכת ויהפוך להיות חלק ממי שאנחנו. שגרעין הנשמה שלהם ימשיך להתקיים בנשמה שלנו, שיהיה מין עיבור נשמתי כזה, היתוך פנימי.
בשבוע הזיכרון הזה, אנחנו מצווים לברך את כל מי שאיבדו את חייהם ב־7 באוקטובר ובמלחמה הנמשכת עד היום. לברך ולהישבע שלא נעז להפוך את מתנתם לנו למתנה מ"עלי אקספרס", משתמשים וזורקים ושוכחים. לא, אלה מתנות יקרות מפז, כל אחד ואחת נתנו לנו את החיים, בפועל ממש. אין לנו זכות לשוב להיות מי שהיינו, אין לנו רשות לתת בהם סימנים, לשייכם למגזרים, לעשות בהם שימוש להעמקת כל פילוג ומחלוקת. מותר להשתמש בזכרם רק לברכה. זכרם לברכה.
