ראש השנה תשפ"ד. איזו שנה היתה, איזו שנה באה. כלתה שנה וקללותיה, מתחילה שנה שלא בטוח שמביאה ברכות. ובכל זאת, לא בא לי בפתח שנה חדשה לכתוב על המצב, על הכאב, על החקיקה, על ההתפוררות. חשוב לי דווקא היום להתרכז בטוב, ויש הרבה טוב מסביב.
איך אני יודע? כי בימים האחרונים של השנה זכיתי להיות בכמה וכמה אירועי השקת כוסית לשנה החדשה, ותודה למתנדבים בקהילה. הזמינו אותי להנחות או להופיע יחד עם חברי דוד ד'אור, שעימו יש לי מופע חדש.
והנה אני עומד על במות בכל מיני מקומות במדינה ומולי אולם מלא של אנשים שבוחרים ביומיום שלהם לתרום לקהילה, למרות מצב הרוח הירוד. כל מיני מתנדבים בסיירות הורים, בליווי קשישים, בהאכלת רעבים, בתמיכה בנפגעים, בעזרה למתקשים, בפעילות עם מוגבלים, ועוד ועוד.
אנשים רגילים, לא הייתי מביט אחריהם ברחוב, ופתאום הם עולים לבמה לקבל את התעודה שלהם, ומתברר שהם ערים בלילות, מוותרים על בילויים, מקדישים זמן ומשאבים כדי לעזור לאחרים שאינם בני משפחתם. והנה הגבר או הגברת הרגילים למראה, שבסטורי הייתי מדפדף אותם הלאה, מתגלים כצדיקים מקומיים, כנחשונים בני עמינדב לפני המחנה, כמגדלורים של חסד באפלת הימים הנוראים האלה.
החברה הישראלית עברה למצב קורבן על מלא. כל אחד חושב שהוא הקורבן של הזולת, כל קבוצה מחטטת בפצעיה כדי להציג עצמה כקורבנית, ולכן מותר לה להתנהג באופן פוגעני כלפי הגוף שנקרא עם ישראל. בעיניי, ופה אתם יכולים לחלוק עלי, הכל מתחיל בתודעת הקורבן של אחד, בנימין נתניהו, ששנים על שנים מתנהג, הוא ורעייתו, כפוגע, אך מבקש הגנה כנפגע. דפוס אישיות כזה, שאותי מצער עד מאוד, כי לצד הרעיוני הבסיסי של נתניהו אני מתחבר במאה אחוז. והבעיה באישיות קורבנית בעלת השפעה מאגית על ההמונים, שהיא מחלחלת ומדביקה, עד שהגענו למצב שבו כולם קורבנות של משהו.
תודעה של קורבן היא תודעה קטנה. היא גורמת הרגשה פנימית קשה, והיא כאילו מאפשרת להתנער מאחריות כלפי הכלל כי אכלו לי, שתו לי. והתרופה לדרך המחשבה הזאת היא התנדבות. וכל מי ששם בצד את הסיפור הקשה שלו, את מה שנמנע ממנו או מהוריו, והולך או הולכת לעשות מעשים טובים למען הזולת, קוטע את שרשרת ההתקרבנות ופותח בשרשרת חדשה, של עשייה, ותודה על הקיום, ונתינה.
בפתח השנה החדשה כדאי לקבל החלטה טובה – לעזוב את החדשות ולהתנדב למשהו טוב. לא יודע אם זה יתקן את המדינה, אבל את הלב ודאי שכן. שנה טובה.
