דירוג

אני מסיים לתדלק, מתחיל לנסוע, ופתאום הטלפון אומר "טינג". אני מתאפק לא להציץ בו, אבל בהזדמנות הראשונה שאני עוצר, אני בודק. זה מסרון מתחנת הדלק. קיבלת מאיתנו שירות, איך היה? אנא דרג וגם כתוב טקסט חופשי על החוויה אצלנו בתחנה.

ואני חושב: לא קיבלתי מכם שום שירות, תדלקתי בשירות עצמי, ואת עצמי אין לי צורך לדרג, כבר דירגתי במשרד, ולגבי החוויה, כלל לא חשתי בה. הייתי שלוש דקות בתחנת דלק ואני חושש שלכלל חוויה האירוע לא העפיל. עזבו אותי. אנחנו לא במערכת יחסים.

יש אופנה חדשה שכל עסק שמקבלים ממנו שירות מייד שולח טופס ומבקש חוות דעת. כל נהג מונית מבקש דירוג, כל שליח ששם מעטפה בתיבה מבקש מילה טובה באפליקציה. ולי אין כוח להעמדת הפנים הזאת, כאילו השירות באמת חשוב למישהו, כאילו משהו ישתנה אם אכתוב את האמת, כאילו יש לי כלים לדרג מישהו אחר על סמך מפגש של חצי דקה.

זה כאילו שכחנו מה זו אינטראקציה אנושית אמיתית. כל מפגש הפך למדד, לסקר, לנתון סטטיסטי. אנחנו רוצים להפוך כל רגע קטן לחוות דעת, כל מפגש חולף למשוב. אבל מה באמת קורה כאן? אנחנו מנסים למדוד את העולם במדדים כמותיים, כאילו החיים הם איזה גרף אקסל ענק, כאילו המטבע האמיתי של החיים שלנו הוא הדירוג. יותר טוב מביטקוין.

יש משהו מעייף בתרבות הדירוגים הזאת. כל כך הרבה אנשים רוצים משוב, אבל מעטים מוכנים באמת לשמוע ביקורת. אנחנו מנסים למדוד אנושיות במספרים. אבל מה באמת קורה? אנחנו מוחקים את העומק, את המורכבות, את הרגעים הקטנים שבאמת עושים את ההבדל, את אותם רגעים קטנים של אנושיות. כשנהג המונית מחייך, כשהמוכרת בסופר שואלת איך את, כשמישהו עוזר לך להרים את המזוודה. אלה הרגעים האמיתיים, לא הכוכביות והדירוגים.

אז בואו נפסיק עם השטויות האלה. בואו נחזור לתקשורת אנושית פשוטה, בלי אפליקציות, בלי סקרים, בלי דירוגים. פשוט לדבר, לחייך, להתחבר. זו המהות האמיתית של שירות.

תרבות הדירוגים הזאת היא רק סימפטום של משהו עמוק יותר – הצורך שלנו להרגיש שאנחנו שולטים, מודדים, מסווגים. אבל החיים, מכובדיי, הם הרבה יותר מורכבים מכוכבית זהובה באפליקציה. אני מדרג את תרבות הדירוגים בכוכב אחד בקושי.