גל"צ

1.12.2023

אני יודע שמלחמה עכשיו ואין ראש לדברים אחרים, אבל חייב מילה אישית. השבוע בא טכנאי מגלי צה"ל לפרק את האולפן הביתי שלי ולהחזיר את הציוד למחסן. כך הסתיימה קריירה של 43 שנים בתחנת השידור הצבאית, בקול דממה דקה. לא היו נאומים, לא שעון זהב, לא לחיצות ידיים. מלחמה.

גלי צה"ל עשתה אותי. אני חייב לה את חיי כפי שהתגלגלו להיות. גם היא חייבת לי חלקים מדמותה כפי שעיצבתי באינסוף התכניות שהגשתי בה. כשמדברים על גל"צניקיות, מדברים גם על DNA שאני יצרתי, לטוב ולרע. באתי בשערי התחנה בגיל 18. התקבלתי להיות קריין. קרבי לא היה בכלל על הפרק. הייתי רזה וחולני.

די מהר מצאתי את עצמי מככב יחד עם שותפי דאז, וגם היום, ארז טל, בלהיט הגדול של רוב הזמנים, "מה יש". אחר כך יצרנו עוד תכניות ביחד, "סנדוויץ'" למשל, ואם אתם בגיל בטח תזכרו. אם לא, שום דבר שאכתוב לא יעביר את החוויה. משם המשכתי ליחסיים זוגיים מיקרופוניים עם ענקי רדיו נוספים, קובי מידן ב"נכון לעכשיו" אורי אורבך ז"ל וג'קי לוי ב"מילה האחרונה" ששידרתי 14 שנה, וגרמה להתפכחותי, ועוד טובים וטובות.

למרות שרוב שנות חיי חלפו מאחורי המיקרופון, אני עדיין זוכר את הרגע בו נודע לי שהתקבלתי. זה היה בטלפון ציבורי, בנתב"ג, ביציאה לטיול לפני צבא. התקשרתי עוד פעם אחרונה לפני הטיסה לשמוע אם יש תשובה, ולהפתעתי אמרו לי שכן, התקבלתי. הריצה מקצה אחד של בית הנתיבות לקצה השני תוך צרחות וקפיצות לא נראתה שם מאז. וצדקתי. זאת המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים. אם התשובה הייתה שלילית, סביר שלא הייתם קוראים את המילים האלה כרגע, כי הייתי במקום אחר, בעבודה אחרת, בחיים אחרים, עם משפחה אחרת.

את אשתי נעמה הכרתי בגל"צ. היא הייתה העורכת שלי, ונפשותינו נקשרו תוך כדי עבודה. בבניין הישן והממורטט פרחה אהבתנו, וקיבלה משנה כוח מאהבתנו לרדיו. אני אוהב את הרדיו בכל ליבי, תמיד אוהב, תמיד אחפש מיקרופון להתייחד אתו. הוא ומחשבותיי הזורמות ללא הפרעה.

אבל נאלצתי לעזוב. הג'וב החדש שלי בשידורי קשת אילץ אותי להתפטר. החלטה קשה מאד, אבל הכרחית. התכנית האחרונה ששידרתי, "השיח", כבר לא תשוב אחרי המלחמה. זה מצער אותי מאד. אהבתי לשמוע כל יום אזרחים מדברים במגוון נושאים. אבל זה נגמר, כמו כל דבר. מודה לתחנה הישנה והטובה על שנתנה לי לבטא את שליחותי בעולם. כאן מסתיימים שידוריי.